עיון ביקורת

אביב, אייל , והאח הגדול (אביב או אייל תוכנית ריאליטי מוסיקה חדשה, יולי 2018)

מה נשמע, מוסיקה ישראלית

כשמשדכים את אביב גפן לאייל גולן לצורך תוכנית ריאליטי – זה סוג של האח הגדול במוזיקה. לא בכדי שמענו את קולו של ארז טל, שעל ההנחיה, שואל את המתמודדים שאלות אישיות מאי-שם ב"מערה" בטון המהדהד של האח הגדול. עובדים עלינו בעיניים, אבל כמו בפרסומות – לא כולם קולטים.
לעצם העניין: ממציאים מחדש את תכניות המציאות. אין משהו שהוא בלתי אפשרי. אין גבול שאי אפשר לחצות. אין הזוי שאי אפשר להזות. אל תגידו לי שהריב המתוקשר של אביב גפן ואייל גולן היה סוג של מזימת תקשורת כדי להגיע לשיתוף פעולה בריאליטי מוזיקלי חדש של קשת. גם אם לא – מי שהגה את הרעיון המוטרף הזה, האמין, שהראשים המסחריים של השניים יגידו כן. הם אמרו כן, וממשיכים יענו "לריב" בתוכנית. מחליפים עקיצות, בדיחות, דחקות. זה בסדר: כך דורש התסריט, אחרת מה כל הסיפור? מה הם התחברו בשביל ה"אמנות"? הצחקתם קשות. מה כל המניפולציה אם לא הדבר הזה (כן, מאני, מאני מאני…) כל "העלבה" הדדית תזניק את מד הרייטינג מעלה. לעם ישראל יהיה על מה לדבר למחרת בבקר. גפן חושב שאייל "מקנא" באמן שבו, כי הוא זמר ללא אמירה. גולן טוען שגפן "מבעיר את העם" בפרובוקציות שלו, ושהוא "משתלח" במוסיקה המזרחית. גם האמירות האלה עושות טוב למדרוג. מירי מסיקה הדיווה ה"בוררת" היא המאמי התורנית. מחבקת, דומעת, מפשרת, מסבירה מה זה לאהוב מוסיקה. גם היא תורמת בדרכה הרגשנית למניפולציית המדרוג.
הפורמט חדש, אבל משתמש בחלקי חילוף מתוכניות קודמות, מחברים אלמנטים מוכרים. מגיעים ל-500 נקודות במבחן הקהל – ואז התפוצצות אורות א-לה הכוכב הבא לאירוויזיון. בחירת המתמודד במנטור שילווה (למבחן הקהל)  היא העתק של דה וויס. אי אפשר בלי דמעות, סיפורים קשים, ועוד מיני מניפולציות מוכרות.
גפן טען ששירה בר חיים זמרת טובה אבל אינה מעניינת אותו כמו ששירי מימון אינה מעניינת אותו. יש בטענה הזו יותר ממשהו. נתונים טכניים מעולים אינם תמיד ערובה לביצועים בעלי ערך אומנותי משמעותי. משהו כמו: הזמרת מצוינת אבל לא עושה לי כלום. מבחינת אייל גולן – אם הזמרת "שרה טוב" – צריכים להעביר אותה. מה זה טוב? קול? קול טוב הוא בהחלט לא הכל. לזמרת כמו מצדה איש ימיני (16.5) יש קול מצוין, אבל היא מצליחה גם לשדר משהו פנימי, שהוא הרבה יותר חזק מאשר מה שמשדרת זמרת "מזרחית" כמו עדן בן זקן בשיר "בוא ניסע לים". כשגפן העביר את אהרון בן חור, הוא לא עשה את זה רק בגלל הקשיים שעבר בחייו. הוא הרגיש שהזמר מצליח להביע משהו פנימי, שלא תלוי רק בקול. גם כאן אייל גולן טעה, כשפסל את הביצוע לשיר "אם יש גן עדן" – שיר ששייך לו. הנימוק שלו היה שבלוני – "הוא שר טוב, אבל לא יותר מטוב", וגרם תחושה של – אין מי שיכול לבצע את השיר טוב יותר ממנו, אייל גולן.
גפן הרגיש שיש בו משהו מעבר לעניין הטכני. ואמנם, בביצוע של בן חור ל"עוף גוזל", אייל גולן הבין, שזה לא רק הסיפור שלו שקובע, אלא התרגום האמוציונאלי של הסיפור.בסופו של דבר, גולן עשה חישוב מסלול מחדש, ורצה שגם בן חור יצטרף אליו בהמשך.  הוא אפילו נקט במניפולציה, כשהציע לו להקשיב למה שממליצים הוריו (שאוהבים את אייל גולן !), אולם גם כאן הוא כשל. בן חור בחר ב"עוף גוזל". הוא הבין כי רק כך יוכל להוכיח כי הוא לא זמר של ז'אנר.
עוד ריאליטי מוסיקה. כשאין  עוד מה להמציא, משתמשים בכוכבים עצמם כתירוץ ומניע. כל השאר – ישן, מיושן, משעמם.

גלריה
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


8 + = 14