עיון ביקורת

אביב גדג', שרף אורנים השקת האלבום (בארבי ת"א, דצמבר2016)

מוסיקה הופעות, מוסיקה ישראלית, מוסיקה רוק אלטרנטיבי

יש אלבומים, שאתה מבקש להישאר סגור איתם באוזניות, לחוות אותם הכי קרוב לליבו של היוצר, ללבך. 13 השירים ב"שרף אורנים" קירבו אותי למקום הזה. החשש היה  להתרחק ממנו, כאשר הם (השירים) יגיעו לבמה.
האזנתי לאלבום שעות אחדות לפני ההופעה בבארבי. אביב גדג' הצליח לסחוף אותי לפינות שלו, דרמה שעוברת לאורכו של האלבום העוסק במהות החיים, מעלה שאלות קיומיות אל זמניות של אדם שהיה "ילד בלי ילדות", נזכר בילדות כואבת, אבל שומע רק קול מהעתיד, מבקש לעצמו אושר ומחסה וזקוק לאהבה, כי "כל האנשים דומים, כשהם זקוקים לאהבה".
"אומרים שאין תרופה לכאבים/ לא מלמדים אותנו איך לאלף געגועים/ מלמדים אותנו איך להעמיד פנים./ הכל צומח, הכבישים, הבניינים, העצים, האנשים/ הכל צומח, שולח שורשים, אתה לא תאמין/ אתה לא תאמין..."כאבי גדילה" הגיע לבמה, אבל איכויותיו נפגמו בגלל סאונד שנשמע כמעט קקפוני בחיבור של כל קצב ומיתר. כאשר נראה היה, כי את אשר יגורתי בא, המצב הלך והשתפר.
"כמו ברק שכלוא בבקבוק/ הייתי חזק גם כשהייתי שבור/ והמשכתי לבעור גם כשהייתי כבוי", מתוך "כמעט אמיתי" הדהד שעות אחרי שהקשבתי לאלבום, מהיפים, החזקים, האותנטיים שנוצרו במוסיקה הישראלית. השיר הגיע לקראת סיום.
אביב גדג' מחפש דרך להיות אמתי, להגיע ולגעת במעיין היצירה הנכסף, כשהוא חש שיש בו אמת, מצב שימלא אותו בתחושה שאינו לבד. המשפט "אני כל כך קרוב עכשיו, אני כמעט אמיתי/ כל החיות באות לשתות מהפצע שלי" חוזר בשני שירים – "מעיין" ובשיר המסיים "כמעט אמיתי". התובנה כמעט נדושה: הפצע הוא שמקרב אותך לאמת. ככל שכואב יותר אתה מתקרב למעיין היצירה הנכסף שנמצא "בתוך הברזל ומתחת לאבן ומחוץ לזמן"… התובנה חוזרת ב"מוסיקה היא פצע" שיר שלא הגיע להופעה.
שירים שנוגעים במהות החיים בכלל, נכון לעכשיו בפרט: ב"חמסין" שר גדג' על מלחמות במוסיקת רוק מקושטת בצבעי מזרח – על המהות המובנית של  האדם להילחם – "קין הרג את הבל, הוא לא ידע שיש לו ברירה". וגם: "בכל גן עדן יש נחש" על משיח לשעה, שהשעה שלו כבר נגמרה. ב"נשמות מנייר" נוגע גדג' בשיר אפל של ניכור חברתי, שסימני ההיכר שלו מאופיינים בבורגנות וטכנולוגיה, בתים שבהם "מצלמות הורגות יותר מהר מרובים", ואפילו הדשא של השכן לא יכול להיות ירוק יותר, כי הוא עשוי מפלסטיק. זהו עולם נטול רגשות – "אנחנו נשמות מנייר, מדברים במבטים", עולם שמגיע עד ההזוי – "קופים בחלל מאייתים את שמי". אבל למרות שנכווה ומרגיש לא שייך, יש אור קטן בקצה האפלה – עדין מאמין במפגש הממשי שעומד להתרחש.
תשעה שירים כמדומני, נכנסו מ"שרף אורנים", אבל ללא "מלאכם בשמי הנגב" הנפלא, (חבל). ברשימה נכללו שירים גם  מ"תפילה ליחיד", "ילדים של מהגרים", "אלג'יר", כמובן. כמעט כמו בכל האלבום – הטון, המלודיה, ההרמוניה, כמו גם התזמורים נשמעים חיבוק הכאב באיזו תחושת געגועים צובטת. גדג' מתאר עולם קר ומנוכר לתוכו הוא ממשיך לגדול בכאב.
העוצמה של גדג' היא ביכולת להפנים את הצער, לחוש אותו ולתרגמו למנגינות תחושתיות מהסוג הנדיר באמצעות קול, שרושם במדויק את התחושות ספוגות הכאב, האכזבה  והגעגועים. אצל גדג' הנשמה שרה. הקול הוא כלי שממיר אותה לטונים קודרים שמשדרים את התחושה.
ההופעה  היתה אנרגתית יותר מאשר האלבום, הגיטרות שיחקו תפקיד דומיננטי מול הכלים האקוסטיים – מיתרים ונשיפה (אבוב, קרן  יער, זורנה) תזמורת מרשימה מאוד, שהעניקה לשירים עוצמות ויופי. חבל רק שאיכות הסאונד לא תמיד עשתה חסד עם הכלים האקוסטיים.
לפי הקהל, אביב גדג' הוא קאלט מהסוג שמעריציו הותיקים משננים טקסטים. מהבודדים בפופ המקומי שכותב שירים, להבדיל מפזמונים. יותר מזה: הוא מצליח להטעין אותם  בעוצמה, שהופכת את המילים לאנרגיה אמוציונאלית, שמשכנעת כי הוא דובר אמת. גם כאן – המוסיקה היא סערה רגשית שמבטאת את מכלול התחושות של הכותב – גם הניכור, גם התקווה.

שירים: פקח את עיניך, כאבי גדילה, עיר בלי זיכרון, דבר אליי, אמונתי מדברת בלילות, שרף אורנים, טרף קל, דם על הים, ונוס בתמוז, נשמות מנייר, הביאו את הנגרים, יוון, הופ, פעמוני המאה, בוסר, כל החומות גבהות, חמסין, הגולם, קיטש, לא מקום לחלשים, כמעט אמיתי, מנטעים קדימה.

נגנים: רון בונקר: גיטרות, יהוא ירון: בס, אביב ברק: תופים, ארז מונק: כלי הקשה, איתי שטרית: קלידים מאיה בלזיצמן: צ'לו, גלעד הילדסהיים: כינור, טלי גולדברג: כינור, גליה חי: ויולה, יורם לכיש: אבוב, אלון ראובן: קרן יער.

צילומים: מרגלית חרסונסקי

שרף אורנים

טרף קל

דם על הים

חמסין

כמעט אמיתי

גלריה
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


3 + 8 =