עיון ביקורת

אניה בוקשטיין, רוקדת (ספטמבר 2017)

Uncategorized

צודקת אניה בוקשטיין. כדי להמציא את עצמה מחדש, לא די בכך שהיא תיצור מילים ולחנים. בעידן הזה, היא זקוקה למפיקים מוסיקליים שייקחו את היומן האישי שלה וימתחו את גבולותיה המוסיקליים בסאונד עכשווי. עופר ניסים, למשל, נוכח באלבום בשני שירים – "רוקדת" וב"ילד או גבר".  בשיר הראשון, ניסים מזמין אותה לרחבת המועדון לרקוד בצליל אלקטרוני דומיננטי. בוקשטיין שרה על עצמה, על "זרימה" בחיים, על שרידות מודעת ("בלב שלך את מרימה לך מסיבה") ושינוי. הפרדוקס: ההפקה אולי משטחת את השיר, אבל מצד שני משדרת: אני שורדת, אני בעניינים. הצליל הזה ישמור אותי בחיים.
גם נוכחותו של המפיק ג'וני גולדשטיין נועדה להעניק לה חיים עכשוויים בצליל  חדשני ואופנתי. "כל יום שעובר" – על השפעת הזמן על יחסים עם הבן זוג – הוא הפקה אלקטרונית מעודנת בסאונד שמציב אותה במקום חדש.
בוקשטיין סקרנית, מחפשת צליל חדש באלבום נטול נגנים ובשירים שמתמקדים ביחסים, בהווייתה הנוכחית, לעומת האלבום הראשון, בו התייחסה יותר לסיפור עלייתה לארץ וקליטתה.
"המתח בין האולי לבטח/ לא עוזב אותי/ אולי האכזבה בפתח/ אולי בא הדבר האמיתי/ אולי" היא שרה בשיר שפותח את האלבום. בוקשטיין נוגעת בחוסר וודאות. השאיפה הטבעית היא להגיע לתחושת ביטחון, אבל המצב הפוך. האמן-המבוגר רוצה לשמר את ההתבוננות הילדותית ההיולית, זו שאינה משופעת מהנורמות החברתיות לתוכה גדל הילד, נורמות שחוסמות את הדמיון והיצירתיות, חותרות תחת מעשה האמנות והופכות אותו כאחד האדם, והרי יסודה של האמנות הוא בייחוד שבה. בוקשטיין מערבת את הטבע בשיר. מול המחזוריות של השמש והירח המסמנים את הזמן החולף ותהליך הקמילה, היא מחפשת את מתח ההתפתחות והגדילה החיובי כמו "המתח בין הניצן לפרח". לפי השיר הזה, כבר אינה ילדה, אבל עדיין חשה "כמו שנולדים", או לפחות חותרת באמת לשם, כך שהכל עוד לפניה. ג'וני גולדשטיין, המעבד הלך איתה עד הסוף. הכניס לשיר אלמנטים דרמטיים, העניק לשיר רבדים משדרגים כמו קצב דומיננטי שמוביל אותה לאורך השיר, כאשר המעברים (פסנתר) יוצרים את המתח.
"לא רואים עלייך" מלווה בקצב מחיאות כפיים. גם כאן ההפקה והעיבוד של איתי צוק משדרגת באוריינטציה של סאונד רענן וקליט. המוסיקה הרקידה היא סוג של התבוננות על עצמה ממרחק, שיש בה שמחה חיצונית, אבל מכילה את מהות השקר וההסתרה בחייה.אניה בוקשטיין שרה את השיר מתוך עצמה, דרמטית דיה כדי לשכנע שהיא חשה את מהות הקונפליקט. העיבוד וההפקה מסייעים לה לעלות על הנתיב האמביוולנטי המעמת בינה לבין עצמה.
"לא רואים עלייך איך במו ידייך את נותנת להכנס / לזאב בדלת איך את מסתכנת שהכל בפנים יהרס/  כשאת משקרת את תמיד שומרת שיהיה זה שקר קטן/אני רואה עלייך איך במו ידייך את צבעת אותו בלבן"
ב"איך שלא תסובב את זה" שרה אניה על אחת שמרגישה דפוקה בכל סיטואציה. למעשה – הבעיה שלה היא קודם כל עם עצמה, כשאת מסוכסכת עם עצמך, נדמה לך שהכל/ כולם נגדך. בכל זאת, היא לא תתפרק, לא תיתן למישהו להחליט בשבילה או להציל אותה מעצמה. אניה ניווטה את השיר לקלילות קיצית בעיבוד הפאנקי מודגש-הבס של סאבו וקותי. ההפקה המוסיקלית קיבלה משקל לא פחות מאשר שאר המרכיבים של השיר. בוקשטיין לקחה את האתגר לייצר את האפרו-אמריקני הגרובי למקומות התיאטרליים שלה.
ב"יש לנו סיכוי" היא שרה על התעלות ושחרור, בהפקת EDM אוורירית ופריכה שמשדרת תחושת חופש במוסיקת דאנס עדכנית שמחזירה את אניה לרחבת המועדון.
השיר המסיים "חברה" בדואט עם רוני אלטר הוא אנטי קליימקס, שיר קטן, אינטימי על אהבה ללא תנאי בין שתי חברות בליווי אקוסטי של גיטרות. שיר יפה, אבל אינו קוהרנטי לאלבום שבו הצליחה בוקשטיין בדרך כלל לרתום הפקה מודרנית כדי לשדרג את השירים שלה למוסיקת פופ מהוקצעת, שאינה מרגישה רגשי נחיתות בעברית.

שירים: הכל עוד לפני, כל יום שעובר, רוקדת עם עופר ניסים, לא רואים עלייך, איך שלא תסובב את זה, ילד או גבר עם עופר ניסים, יש לנו סיכוי, אחרת, חברה עם רוני אלטר

צילום: מרגלית חרסונסקי

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


1 + 1 =