החיים לפי אריק ברמן? – לא משהו. מתקשה לראות את "התמונה הגדולה" גם את "הקטנה". לא מסתדר עם "החיים" בראיה אישית, ביחסים בינו ובינה, במבט על הסביבה. אלבומו החמישי נפתח בצליל אווירה שמימי נוגה על אהובתו המאכזבת ש"מתגעגעת לאהוב הישן שלה", מובילה למסכת הרהורים בזרם תודעה של כ-8 דקות על "החיים".
אולי – "זה הדור הזה, אני חושב/ הכל מהיר וזול ונגיש והיא כל-כך צעירה", שר ברמן את סיפור היחסים העצוב בהפקה מוסיקלית שמייצרת אווירת מתח, שופעת כלי מיתר שמעצימים את הדרמה. אריק ברמן מחפש את עצמו: האם לתכנן את החיים או להשאיר לאלוהים להראות לך את הדרך, לתת לגורל לשוט בחייך? אין תשובה כי הוא הוא אינו רואה את "התמונה הגדולה".
החיים בדור הזה הם "הקלות-הבלתי-נסבלת-אובססיבית כפייתית", לפי השיר "איפה המצלמה שלי". צליל בס, קצב פאנקי מקדם תיאור סרקסטי של שגרת חיים בסבל לא קטן, שבה הכל מתנקז לצילום ב"מצלמה שלי".
החיים הם תחושה חזקה של "הלא כלום", מציאות בה חושבים ש"השכל הוא האויב" – אחד משירי הרוק הטובים באלבום, במלודיה, בקצב, במתח.
החיים לפי "אסתטיקה סובייקטיבית במאה ה-21" הם הארת מסלול התחמקות אצל מי שמודד דברים עפ"י אמת מידה אחת, וגם יודע להתבונן בסיטואציה במודעות עצמית שאומרת: "מה באמת נראה לך שאני רוצה להיות כזה/ מראה של החברה בסך הכל".
אני אוהב את התחכום הציני בקברט הרוק של ברמן, הסינגר-סונגרייטר המתבונן בעין הומוריסטית פילוסופית בעניין האישי מתוך ראיית מציאות הכללית. קצב הרוק המרקיד, ההפקה התוססת יוצרים אווירת של מסיבה משוחררת שלוחת רסן משועשעת, בידורית שבאה בן הסתם להדגיש את שקר החן והבל היופי של העידן בו אנו חיים.
החיים נכון לעכשיו הם נישואים מהירים – "שמלה, טבעת ומהר", עירוב של הומור ועצב במקצב רומבה ובעיבוד שמבליט את הסרקזם בתיאור הקלות הבלתי נסבלת שבהתקשרות בין בני זוג לקראת כלולותיהם: הציפורים שרות, האוויר פריך-קריר / השמש מלווה אותך גם ביום סגריר / אתה לא יכול לישון ולא חושב סביר / חתכו אותך בכביש? עקפו אותך בתור?/ אתה בכלל שר שיר אחר/ שים לה טבעת"
החיים לפי ברמן הם בדידותו הקשה בחלקת האלהים שלו כאמן שעושה מוסיקה. זהו שיר על הלבד כחלק מהדי.אנ.איי: "כולם סביבי כבר לגמרי אנשים/ עם דאגות ותוכניות ורק אני עם הגיטרה שר". השיר "אני לבד אבא" בלוז נוגה שמושר בטון של שבור לב המבקש חמלה.
חיי האהבה? לפי "כמו בן אדם" – היא עברה אצלו כמו סופת חול והשאירה רחוב חשוך ומלוכלך. הוא מת לסלוח לה, ולא זוכר על מה. עוצמת הרגשנות הדרמטית מעידה שברמן יודע טוב יותר מהמאזין מה עבר עליו. השיר מחולק לשני חלקים: הראשון קודר וכואב, השני סנטימנטלי-משתפך, התזמור מוביל את הדכדוך מפריטה אקוסטית פשוטה למחוזות סוערים של רגשנות יתר מתפרצת בצליל מיתרים, מה שהופך את השיר ליצירה קטנה בנויה לתלפיות.
ולפתע בין השירים, מכניס ברמן מה שפעם קראנו שיר מחאה – "למה אתה למטה"
"הם לוקחים אותך למטה / לוקחים אותך למטה/ לוקחים אותך למטה/ הם לוקחים אותך/ הלכת לבית-הספר/ לימדו אותך היסטוריה/ הם לוקחים אותך אחורה/ הם לוקחים אותך / למדו אותך שטוב למות / בעד אדמה (זו או אחרת) / הם רוצים אותך בסיירת/ הם לוקחים אותך"
המוסיקה היא בסגנון אמריקני מסורתי, Folk Song כהמנון לשירה בציבור. מה שאומר: לעולם לא מאוחר להתחיל להזכיר לאנשים צעירים למה הם צריכים להתכונן או לרדת. האם צעירים מקומיים בגיל גיוס פתוחים לשירים כאלה? הסטטיסטיקות יוכיחו כי המוטיבציה להגיע לסיירת – חסרת תקדים. אם קם פרוטסט סינגר חדש בישראל, השיר נשמע יותר גחמת מחאה חולפת ברוח, שלא הכי שייכת לאלבום הזה.
עם "איך אני מעז לפחד" התרחש משהו מעניין: ברמן שר על פחדים – הפחד מהודאות/ אי הודאות (של האישה שאיתו) ואובדן היצירתיות. בביקורת על הסינגל כתבתי שמוסיקת הקליפסו הנוגעת ברגאיי היא קלילות "אופטימית" מדי שגורמת לכך, שהמוסיקה והטקסט נעים בקווים מקבילים בלי להיפגש, אז השיר נשמע מנותק מהאלבום. העיבוד בגרסה החדשה של האלבום נטרל את הצליל השמח והעניק לשיר את הרובד האפלולי היותר מתאים לו.
גם אם לא כל השירים חוברים לקו קונספטואלי ממדרגה ראשונה, עדיין אריק ברמן מחזק באלבום הזה את התחושה, שמדובר באחד הטרובדורים האותנטיים במוסיקה המקומית, סינגר וסונגרייטר שהם אחד, מספר ושר את סיפוריו-הגיגיו בסגנונו הייחודי.
שירים: החיים, התמונה הגדולה, כמו בן אדם, איפה המצלמה שלי, אסתטיקה סובייקטיבית ברא המאה ה-21 (את לא מספיק יפה), אני לבד, הלא כלום, חיל ובהלה, למה אתה למטה, איך אני מעז לפחד, שמלה, טבעת ומהר, ואף על פי כן, שניים.
הפקה מוזיקלית: תמר אייזנמן
