בקסטריט בויז מנסים לא לחיות בעבר בעשירי שלהם, אבל אינם חותרים למהפך מוסיקלי. הסינגל המוביל “Don’t Go Breaking My Heart", מונע בהרמונית פופ טיפוסית מופקת לרדיו הידידותי של אמצע הדרך, אותו מתכון שהעניק לחבורה תהילה והרבה פרסי גראמי משך 17 שנות קריירה. אבולוציה? – לא ממש. מצד שני הם מצליחים להציג את המגוון הכי אטרקטיבי של בקסטריט בויז בשילוב הרמוניות ור-נ-ב.
DNA מרגיש כמו הניסיון היעיל ביותר של בקסטריט בויז לפנות לקהל רחב יותר מאשר המעריצים של שנות ה -80 וה -90, שהמשיכו את אובססיית להקת הבנים שלהם לתוך שנות ה -האלפיים. בקסטריט בויז 2019 ומחפשים להרחיב אופקים – מגייסים כותבים טריים (“Chances” נכתב בשיתוף של שון מנדס וריאן טדר) דואגים לצליל מהוקצע יותר כמו כלי הנשיפה ב“Passionate".
מגוון הצלילים מעיד על ניסיון לצאת מעט מאזור הנוחות שלהם כדי למצוא את נתיב באוריינטציה של אמני פופ כמרטין גאריקס, הצ'יינסמוקרס, אבל עדיין נאמנים להרמוניות של הבי-ג'יז בשיר “Don’t Go Breaking My Heart"
DNA מכיל שפע של ההרמוניות, כולל א-קאפלה שלמה בשיר "Breathe" – תזכורת לכך שעדיין יש להם את אחד הצבעים הקוליים המרהיבים בין להקות הפופ בכל הזמנים. הם שומרים על הסקס אפיל שלהם בשיר כמו “New Love” המונע על ידי קו בס מודגש ושירה חושנית עמוקה. טקסטים? לא לקחת ללב, לריאות. עדיין משרתים את התכלית של מוסיקה קלה מדליקה וזורמת, ומבחינה זו המגמה היא עדיין חלק ממודל של "להקת בנים" מצליחה.
Don't Go Breaking My Heart
