עיון ביקורת

ג'יין בורדו, מה שחשוב (הפקה עצמאית, יולי 2017)

מוסיקה ישראלית

Country roads, take me home/ To the place I belong. חברי ג'יין בורדו אינם שייכים למחוזות הקאנטרי רודס, הסגנון מוסיקלי שעוצב בדרום ארה"ב ומזוהה עמו, אבל אם מדובר על "שורשים", זה מקור היניקה שלהם. החיבור טבורי לווסט וירג'יניה, פולק – במלודיה, בהרמוניה, בעיבוד. לגיטימי? למה לא. רוב היוצרים המקומיים מושפעים מהמוסיקה שמגיעה מבחוץ. ההבדל – ג'יין בורדו אימצה את הפורמט העממי לצורך אסימילציה של העברית עם הסגנון האמריקני. מבחינה זו – האימוץ עלה יפה. דורון טלמון ושותפיה לג'יין בורדו מצליחים ליצור שירים בעברית בשפת הקאנטרי עם פזילות לבלו גראס, ששורשיו במוזיקה העממית האירית  אנגלית וסקוטית (מוסיקה קלטית) שהגיעה באמצעות מהגרים לארצות הברית. הבעיה אינה בסגנון, אלא  בשירים עצמם, שמרביתם – קלילות מחויכת, מוסיקה נעימת הליכות, שאין בה חותם של יצירה מקורית ייחודית.
השיר הפותח "כמו בהתחלה"  הוא מוסיקה של זרימה קלילה שנועדה לענג את האוזן במנגינה נעימה. יצאו לדרך, העיר נשארה מאחור, הרגשת החופש נהדרת, צופים יחד בזריחה, נצמדים חזק חזק ומצטלמים. מה מעבר לטקסט הכחוש הזה?  הם נשמעים כמתענגים על  הנוסחה שאימצו. הרמוניות יפות, צליל עממי, מספקים משבי רוח קלילים שעוברים לידי אבל אינם מחלחלים.
כשדורון טלמון שרה שהיא רוצה לבכות הרבה כמו מפל מים ("רוצה לבכות") – כדי לבטא כאב כללי, זה יוצא יותר מחויך מאשר כואב מה כן: מפזמים את המוסיקה בקלילות כהמנון לשירת רבים בשירתן של דורון טלמור, דאנה איבגי,  דניאלה ספקטור,  איה זהבי וזוהר גינסבורג, ארבע זמרות שהשתתפו עם טלמור בקבוצת כתיבה של תשע יוצרות,  ונותנות את קולן כדי להשלים איזושהי התרפקות אקראית על בכי וכאב.
הטקסט נשמע שרבוט מחורז על נושא הכאב והבכי הכולל רשימת כאבים והטמעה סתמית מחויכת של המשפט  "כשאת בוכה את לא יפה" משירו של אריק איינשטיין.  אם ניקח את הרצון לבכי כסוג של הומור – התרגיל בהרכבת פאזל המילים חביב. המיוחד בשיר הזה בקונטרסט בין הבית  המלודי ("אני רוצה לבכות") ובין  קריאת רשימת הכאבים.  טלמון בקול צלול ובהיר מצליחה לייצר פולק אמריקני קולח דובר עברית בנוי לתלפיות.
מהבחינה המוסיקלית, יש כאן שירים אחדים מוצלחים. ההרמוניה שג'יין בורדו מייצרים ב"אהבה" הנשען על מטפורה שחוקה כמו "אתה לי גשם במדבר" בקצב נהדר של בפורמט של מיתרים, בס, תופים. טלמון אינה נוטה לכתוב מתוך חוויות אישיות.  אלא יותר בקונטקסט אוניברסאלי. יוצא מהכלל: "מה שחשוב" הלוקח מדרכי קאנטרי לדירה שלה – כשהיא מוצאת את הדירה ללא אהובה וללא הסוודר שסימל את יחסיהם. הגם שהבעת הצער כאן אישית יותר מבשירים אחרים, עדיין זה נשמע פולק סונג חוצה גבולות זמן.
פחות אישי – "מצב רוח" שהוא טקסט די סתמי הנעזר בטבע כדי לתאר מצב רוח במבנה שיר טיפוסי לשירי העם האמריקנים. אהבתי יותר את הקו המלודי בדואט של דורון טלמון את אמיר זאבי ב"בכללו", טקסט על מגע של  "חוסר זיכרון וחשיבה" הדדיים, במנגינה מיוחדת שאינה מתכתבת עם פולק, אלא נשמעת נטולת זמן.
"סבא" הוא קלילות קצבית מהירה מחויכת  בעטיו של מות הסב. שיר שנשמע "פילר" באלבום. כמעט באותו מצב רוח, אבל מוצלח יותר  – You Got In מעין ג'יג/ בלו גראס על לב שפועם כמו רכבת שדוהרת אל תהום שהוא מושך אותה אליו. השילוב בין עברית ואנגלית קולח בנגינת בנג'ו וכינור ובהרמוניה קולית נהדרת. ב"הכאב הזה" חוזרת טלמון לדמעות ולכאב בסימטריות קצבית טיפוסית לז'אנר הפולק סונג.
הקאבר היחיד באלבום הוא  ל – Chelsea Hotel של לאונרד כהן בנוסח העברי של דורון טלמון, מתברר כמעין אנטי קאבר, השראה לשיר שונה שנקרא – "קולנוע לב". טלמון העבירה את השיר מהמלון האנגלי של כהן לקולנוע לב וצבעה אותו בצבעי מים שמסמסו אותו, הגם שהעיבוד מצליח לשדר משהו מהאווירה שלל השיר המקורי.
ז'אנר הפולק מיוסיק המסורתי ממשיך לנשוב במפרשים המניעים את ג'יין בורדו. יש כאן יותר מהשפעות פולק פופ אמריקני של שנות השישים, רעננות מוסיקלית בהידמות של העברית לשפת המקור של הסגנון יותר מאשר שירים המבטאים מקוריות ועומק.

ג'יין בורדו הם: דורון טלמון, מתי גלעד ואמיר זאבי

שירים: כמו בהתחלה, רוצה לברוח, אהבה, מה שחשוב, קולנוע לב, מצב רוח, בכללו, סבא, You Got In, הכאב הזה

 צילומים: מרגלית חרסונסקי

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


8 − = 7