עיון ביקורת

בריאן וילסון, געגועים לביץ' בויז (היכל התרבות ת"א, אוגוסט 2018)

מוסיקה הופעות, מוסיקה פופ

להיטי הביץ' בויז עושים לי תחושת דז'ה וו. מוסיקה שנחקקה בנעורי, ולאחר מכן שמרתי לה חסד נעורים. הנעורים, חלפו ואת מקומם תפסה הנוסטלגיה. בריאן וילסון, איש בן 76 מנסה לעורר מחדש געגועים ל- Pet Sounds, אלבום שיצא לפני 52 שנה. אנשים רבים בהיכל עדיין לא נולדו כאשר הביץ' בויז שחררו את האלבום האגדי שלהם ב-1966. קשה להאמין כי, לאחר עשרות שנים של מחלת נפש והתמכרות לסמים, וילסון ממשיך ללכת בעקבות עברו. זו כבר אינה הליכה רגילה. הוא נתמך בהליכון בדרכו לפסנתר. מה מניע אותו להמשיך?
הדרישה לביץ' בויז מעוגנת בגעגועים לפופ סיקסטיז, שהביץ' בויז הם אחד ממייצגיו הגדולים והדגולים. אלא מה: לא להקת הביץ' בויז האגדית הגיעה להיכל התרבות בת"א, פרט לגיטריסט אל ג'רדין, מייסד שותף של הביץ' בויז, בריאן וילסון מחייה את העבר באמצעות  תזמורת של 11 נגנים וזמרים, שחלקם יכולים להיות בניו. כשוילסון שר לפני חמישים שנה, "Wouldn't it be nice if we were older?" הוא  דמיין אהבה של בוגרים שסיימו תיכון.  זה קרה בשנות השישים. היום הוא יכול להגיד לעצמו: It nice to be younger, ולקבל קהל חם כזה על מוסיקה, שכבר לא בדיוק הולמת את גילו. אבל כשמדובר במוסיקה שהוא חתום עליה, הגיל עדיין לא קובע. הגיל כן קובע כשמדובר בגוף, בקול. לא רק שהאיש כבר נתמך בדרכו אל הבמה, קולו התדרדר בשנים האחרונות. זה לא רק עניין של דיקציה. פיזית – מדובר במיתרים שרופים. נראה שהוא אף מתאמץ לנשום. רוב הצלילים הקוליים החיוניים מסופקים על ידי בנו של אל ג'רדין, מאט, זמר בעל פלצט טוב מספיק לחקות לא רק את וילסון, אלא גם את אחיו המנוח קארל וילסון, נער החוף בעל הקול הכי מלאכי בלהקה של פעם. מאט ג'רדין אחראי לכך, שקיבלנו הרמוניות מוכרות משנות השישים, ועדיין משהו בהרכב הזה החמיץ את הניחוח הישן והטוב. לא שחסרו להיטים, אבל חלק מהשירים שנכתבו אז על ידי בני עשרה והתאימו לזמנם, נשמעים היום מעט אנכרוניסטיים.

אי אפשר בלי Wouldn't It Be Nice, בלי Dance Dance Dance  כמו גם God Only Knows ו – Good Vibrations. ולקראת סיום מרימים את הקהל עם Barbara Ann ו – Surfin' U.S.A. לי ההופעה הזו נשמעה יותר קריוקי, שהוא הצדעה לדבר האמיתי. הלהקה מצוינת, שירי  פופ נעורים של פעם, שגורמים לך לחשוב, כמה היית משלם בשביל לראות את פול מקרטני בהיכל. מקרטני, אני מוכן לחתום, לא היה מרשה לעצמו להופיע במצב אליו הגיע בריאן וילסון,  גם מעריצים של הביץ' בויז יכולים להרגיש לא נוח מנוכחותו של וילסון, שמתבונן לעתים קרובות מהבמה במבט מחוק, כרוח הרפאים של האיש שהנהיג פעם להקה גדולה. התוצאה היא מופע מוזר, המתנדנד מרגעים של אופוריה מלהיבה מ – California Girls דרך סולו גיטרה מצוין של האורח הקבוע בלונדי צ'פלין, ב – Sail On Sailor לשירה נוראה של הסולן. כאשר וילסון אינו שר, הוא נראה כאילו הוא לא מבין מה הוא עושה שם על הבמה, תחושה מוזרה מאוד. גם כשדני סנדרסון עלה לקראת סיום להתארח בשני שירים, וילסון נשאר עם אותו מבע. האם בגיל הזה יכול וילסון להשיב משהו מרוח הנעורים שנשבה בהיותו בן 23, כאשר היה נער חוף? התשובה היא – לא. טוב שהיו על הבמה  אל ג'רדין  ובלונדי צ'פלין, גם הוא גיטריסט, שהופיע עם הלהקה האגדית, גם עם הרולינג סטונס. ומט ג'רדין. בזכות ההרכב המצוין וילסון ממשיך לשמור על רעננות החומר,  גם בתום 52 שנה בדרכים.

Cal Girls, Dance Dance Dance, I Get  Around/ shutdown/ Deuce Coup, Little Honda, In My Room, Super Girl, , Salk Lake City, Wake The World, Add Some Music, California Saga' Don't Worry Baby, Let Him Run Wild, darlin, Feel Flows, Wild Honey, Sal On Sailor, Do It Again, Wouldn't It Be Nice, Sloop, God Pnly Knows, Pet Sounds' Good Vibrations encore: Rhonda, Barbara Ann, Surfin' USA with Sanderson, Fun Fun Fun with Sanderson, Love And Mercy

צילום: מרגלית חרסונסקי

דני סנדרסון עם חבורת בריאן וילסון ב – Surfin' USA

 

גלריה
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

One thought on “געגועים לביץ' בויז

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


6 + 8 =