עיון ביקורת

שלום חנוך מאיר אריאל , געגועים ל "אגדת דשא" ול"לילה" (שלום חנוך, מאיר אריאל בקיבוץ משמרות)

מוסיקה ישראלית, מוסיקה ישראלית פלוס, פינת הנוסטלגיה, שירים ישראלים - הגדולים ביותר

הלילה ההוא, שכיוון את התנועה בשלל גחליליות, סיפר מעשיות, כאשר בביתני התינוקות יללו בלי הפסקות. "לילה" מחזיר לשלום חנוך, ילד קיבוץ (משמרות), עם ערימה של תלתלים, חלום וגיטרה שנשלפת עם כל החבר'ה על הדשא של קיבוץ משמרות, בהבלחה של הלבנה. אנחנו בפינת הנוסטלגיה, געגועים לימי הנעורים בקיבוץ משמרות של שנות השישים.
אלה היו ימים שהחברים כתבו והלחינו שירים לארועים מיוחדים שנערכו בקיבוץ. שלום חנוך היה בן 15 כשהלחין את "אגדת דשא" למילים של מאיר אריאל (שהיה אז בן 18), גם הוא יליד קיבוץ משמרות,  עבור אחיו הבכור דני חנוך "בעל קול הבריטון שחיפש שיר בסגנון ,'צאנו אט' עבור חתונה של זוג מחברי הקיבוץ בשנת 1968 – עוזי חגי ואיווה.  כעבור שנה כתב והלחין את  "לילה"  חוויות  של ילד קיבוץ כמו חווית הלינה המשותפת של הילדים ב"בית הילדים", הבכי שעולה ביתני התינוקות.  את "אגדת דשא" הוא הלחין באותן שנים עבור להקת הקיבוץ, המשמרון, למילותיו של חברו לקיבוץ והמנטור באותן שנים, מאיר אריאל. לשיר הזה כתב אריאל גרסאות נוספות, שאחת מהן הושרה ע"י חנן יובל, גם הוא בן קיבוץ משמרות, שפרסם גרסאות נוספות לשיר. השיר מתאר  מפגש של בני חבורה הנחים על מדשאה לעת ערב ושרים בצוותא. האני השר מתאר שינה למחצה, בתוכה חש שהוא מתעלס עם בת זוג, בבית שמילותיו שונות בגרסאות המוקלטות השונות.
כאמור, אנחנו בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת. מאיר אריאל, בן הקיבוץ היה מבוגר מחנוך ב-4 שנים (יליד 1942). חלק מהשירים שכתב אז הולחנו ע"י חנוך. במסגרת להקת המשמרון, חבורת הזמר של הקיבוץ.  הקיבוץ המשיך ללוות את יצירתם. בהמשךאריאל גם שימש כמזכיר קיבוץ, וכתב בהשראתו את "ארול". שלום חנוך הלך על הגוון היותר רומנטי בשיר "דה ז'ה וו" ("לגן העדן האבוד אני חוזר, אל תוך השקט הקרוי נוסטלגיה""אהבת נעוריי" נכתב שנים רבות אחר-כך ברטרוספקטיבה לימים  ההם עבור אלבום "אור ישראלי" שיצא ב-2003.

"החיטה צומחת שוב" – שירים שנולדו בקיבוץ

"לילה"
מעל הצמרות עדים העננים / 
כשהירח אל הגן מניד ראשו, נותן סימן/ – "אפשר לשבת"
שם בפינה אותו ספסל/ קלט את כל כמות הטל/ והתרטב/ – "תיקח מגבת"
אומר הלילה ושוכב.
הלילה הזה, שום סימן הוא לא נותן. הוא מעוור, הוא מכוון/ את התנועה בשלל גחליליות.
הוא מספר מעשיות/ והוא חושב שילדים מאמינים לזה/ מן לילה שכזה,
כזה.
בחלונות כבו מזמן כל האורות/ ושתי עיניים ירוקות שולחות סימפוניות אנקות/ סולם מינורי.
בביתני התינוקות/ מיללים בהפסקות./ נצבט הלב/ – "היי אמא, עורי"/ אומר הלילה ושוכב.
הלילה הזה…
החלה רוח שורקת אלף מנגינות/ חצר פניה מליטה, עוצרת את נשימתה/ כי בא אורח.
הסהר מעגל את פיו/ במן חיוך כל כך חביב/ ומסתרק/ – "אתה קירח"/ אומר הלילה וצוחק.
הלילה הזה…

אגדת דשא

יש ערמה של חברה על הדשא / אני דברים כאלה מחבב / בנים בנות ביחד, זה יפה ש – 
יש אומץ לפעמים להתערבב. 
שרים שירים ומביטים למעלה / ענן שם בירח מסתבן / חושבים במי להתאהב הלילה 
אם כי הרהור כזה רק מעצבן. 
מתחת לראשי מונחת ירך / ועל בטני צרור תלתלים מוטל / בלאט יוצאות ידיים אל הדרך 
ומסלולן ארוך ומפותל. 
גומרים לשיר ומקשיבים רב קשב / בינינו מתפתלות לחשושיות / יש הסתננויות בתוך העשב 
כי יש בו כל מיני גבשושיות. 
כיוון שתרדמה עלי נופלת / שוב אין אני מצליח לאתר / של מי היד אשר עלי זוחלת 
של מי הפה שבאוזניי לוחש. 
וכשאני מקיץ אין איש בדשא / וקצת קריר וקצת רטוב מטל/ ולהפתעתי אני רואה ש- 
אותו צרור תלתלים עלי מוטל. 
ומתוכו אלי צוחקות עיניים / ומתוכו אלי מבהיק צוואר / אני שואל: "הי, מה העניניים?" 
היא בחיוך עונה לי: "שום דבר." 
שואל: "גם את ישנת?" – עונה: "לאו דוקא" / ותשובתה אותי קצת מביכה/ שואל: "אז מה בעצם את עושה כאן?" 
שפתיה לוחשות: "אני איתך." 
אני שותק. שפתיים היא נושכת / אני שותק וכה כבדות ידי / פתאום היא מסתובבת והולכת 
ורק אני שותק עוד שם.

מאיר אריאל שלום חנוך – שיחה עם קוטנר על "אגדת דשא"

שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


1 + = 10