את תפקיד צחוק הגורל השאיר דודי לוי לציפורי הגן, בלית ברירה. האירוניה מגולמת בבית האחרון במשפט שקוטע את זרימת השיר בפראזת דיבור. דודי לוי שר – על צדק. איך כתב מאיר אריאל בשירו "צדק צדק תרדוף"? "השלום והצדק מתחבאים באפלולית / רובצים להם אין הגה בתוך שלולית". לוי נשאר צודק לבדו בחדר. היחיד שנחשב נורמלי. צדק לא משהו. דורשי הצדק בדרך כלל נשארים לבד. לעשות מזה שיר עצוב או שמח? דודי לוי הלך על שמח אירוני. יש דבר כזה. תקשיבו למנגינה, לקצב, לאפקטים. נשמע סוג של מווסיקה צוענית מרקידה מלהיבה. הזכיר לי "השמחות" בקטע אחד ("איך זה קורה לי?"), חבורתו של ישראל ברייט ("יהודה יהודה"). הבנאדם נשאר לבד אבל ממשיך להיות אופטימי. דוד לוי נשאר לבד, אבל כנראה הוא בכל זאת רואה את הצד הבהיר של החיים. מוסיקה שמחה? גם שירי צוענים משדרים לעיתים שמחה למרות שהחיים על הפנים. יש לך ברירה? "אל תהיה צודק, תהיה חכם" יתאים יותר. דודי לוי נשמע לפחות מוסיקלית – חכם.
כבר עברו הימים כמו סופות בפנים/ עוד שניה שהזמן נגמר
כבר הייתי צודק כאן בחדר הריק/ לא ברור מה מזה נשאר
ולחשוב שזה פה אבל לא לצידי
אני רודף אז אני נרדף/ אני סוחב אז אני נסחב/ אני בועט אז אני נבעט
איך זה איך זה זה קורה לי/ כנראה שלא נדמה לי/ נשארתי לבד
איך זה איך זה קרה לי/ היחיד שהוא נורמלי/ נשארתי לבד
הסתובבתי ברחוב כיודע מה טוב/ כטווס עם נוצה אחת
הם כולם אשמים האישה הילדים/ לא נשאר לי דבר כמעט
הסתובבתי כולי מלא בעצמי
אני חושב אז אני נחשב/ אני רוכב אז אני מורכב/ אני זורק אז אני נזרק
איך זה איך זה זה קורה לי/ כנראה שלא נדמה לי/ נשארתי לבד
איך זה איך זה קרה לי/ היחיד שהוא נורמלי/ נשארתי לבד
ציפורי הגן תופסות ספסל/ מצייצות אלי כמו צחוק גורל
איך זה איך זה …….