"להקה שנויה במחלוקת", כותב עליה ה"אול מיוזיק גייד". כשאני שומע את האוסף – אצלי שום דבר לא שנוי. כתבו עליה שהיא אחת המשפיעות בהסטוריה של הרוק. אני הייתי אומר את זה אחרת: משפיעה אך אינה ניתנת לחיקוי.
האוסף הזה מאפשר לחזור ולהלך בשבילי אגדת הרוק שנולדה בלוס אנג'לס 1965. ואחרי השלוש שעות במחיצתה ברור ש"הדלתות" הם מיתוס מוצדק.
אנחנו בעידן הפסיכודלי 1967 בארה"ב "הדלתות" ממזגים רוק עם בלוז, גם קלאסי גם מזרח. עד היום להקות אינן נותנות את דעתן על עיבוד. גיטרות חשמליות בלבד אינן הכול. שימו לב לעיבוד של "אלאבמה סונג" ("וויסקי בר") של Riders On The Storm של העיבוד הפלמנקו-רוקיסטי בהשראת האדאג'ו של אראנחואז, רוק-קלאסי ל"ספניש קאראוואן".
להתרגש מחדש. האוסף הזה מחזיר בגעגועים עזים להרכב סיקסטיז בלעדי של קול נואש ואפל נוסח ג'ים מוריסון יחד עם צליל הקלידים הסחרחר הפסיכודלי של ריי מנזרק. והצלילים התומכים בדרייב מושלם של המתופף ג'ון דנזמור. הגיטריסט רובי קריגר.
שנתחיל מהסאונד? מזמן לא שמעתי את הדלתות בסאונד כזה. מישהו כאן עבד וטרח והוציא את הדורז מחודשים. תקשיבו ל-The Crystal Ship, אלבום ראשון גם לבא אחריו – "החייל האלמוני". דרמה.
שנמשיך בעטיפה? מארז מפואר. הכל בפנים – ביוגרפיה, צילומים, מילים. אי אפשר לצרוב דבר כזה.
שירים: 34. אני עכשיו ב – The End. עכשיו אני רוצה לדבר על מוריסון, ששר על מעשה טירוף. על הטון האפל, המאופק שמטפס. גם על העיבוד המטעין את השיר בפסקול של סרט מתח. קחו את הזמן. זה קטע ארוך – 11:40 דקות. תיאטרלי. בכלל, הדורז היו אולי הראשונים שלא חששו להגיע לשש-שבע דקות בשיר. מוריסון רצה לייצר דרמות, ובשביל דרמות לא מספיקות 3-4 דקות.
People Are Strange מוציא אותך מהתיאטרון האפל. מלודי וקצבי להפליא.ב – Five To One מוריסון זועק באירוניה מרה. Get Together One More Time. "כשהמוסיקה תסתיים, כבו את האורות… כי מוסיקה היא החבר היחיד שלכם", מסיים מוריסון דיסק א' ביצירה האולטימטיבית "כשהמוסיקה תיגמר".
מוריסון הוא זיקית. שר את עצמו. מאופק, נסער, דרמטי. צרחני. כריזמטי מגיע לעומק האופל שום זמר לא יכול להגיע, כאלו חייו תלויים מנגד.
"ציפור של תפילה" , בדיסק ב' מושר אקפלה, כשברקע רחשי גלים ורוחות, ומוריסון מבקש מהציפור לעוף גבוה ושואל אגב – Am I Going To Die?
Love Her Madly עדיין מקפיץ. "אל תאהב אותה בטירוף", מבקש מוריסון, וזה עדין אחד מלהיטי הרוק הקצביים המכניעים מהתקופה ההיא.
L.A Woman בדיסק השני הוא עיבוד רוק מסעיר, כשמוריסון לוחץ על הדוושה בחיפושיו הנואשים אחרי הגברת הבודדה בעיר הלילה. (דגימת סאונד למטה)
DVD – ב (הדיסק השלישי במארז) חמישה קטעים בשחור-לבן שצולמו בהופעות הדורס ב-1968. איכות צילומים וסאונד – לא מהמשובחות לעומת רמת הסאונד המפלאה בסי.די. התיעוד כשלעצמו – בעל ערך עצום לאספני הדורס. מוריסון ב"לייט מיי פייר" מסתובב בין קהל, על במה, מוזר מאוד, מגיש מקרופון לקהל, נשכב על הבמה, כשהלהקה מאלתרת. קטעים וידאו נוספים – "הלו, אני אוהב אותך", "ספניש קאראוואן", "החייל האלמוני", "אהביני פעמיים"
תגובה אחת
אני עומד לומר משהוא שלא קשור לדורס אלא לתו השמיני.
בקרוב מאד נשמע על התביעה הראשונה מול החברה שנופפה בדגל התמימות והרצון לשנות את יחסי אומן-חברת תקליטים.
והנה מתחילות להגיע שמועות על הדפסות לא חוקיות שהתו מבצעים, תרגילי תחנה מרכזית.
אז לתו השמיני, אני בתור ירושלמי, מאד רוצה להאמין שיש סיכוי לעיר הכואבת הזו להתעורר מבחינה מוסיקאלית ומבחינה כלכלית.
אל תעשו משהוא שעלול להשניא אתכם, חזרו תקנו את העיוות ותמשיכו להוביל, כי אנחנו הירושלמים לא נסבול את הבושה.