עיון ביקורת

החצר האחורית , האלבום השני ראיון לקראת פסטיבל הפסנתר (ספטמבר 2017)

מוסיקה ישראלית

ב"עובר ושווא", מהאלבום החדש של "החצר האחורית", מגיש יענקל'ה רוטבליט כתב ייאוש על הקיום המקומי,  תוך קביעה שהמצב לא ילך וישתפר. הדרישה היא למפרע: "אני רוצה את העתיד שלי  בחזרה". אני מוותר על תביעת נזיקין על מה שנגרם לי עד כה. לפחות – תחזירו לי את העתיד, כי הרי כולנו יודעים שזה יגמר ברע. ממי הדרישה? במי האשם? הרי פני הדור כפני מנהיגיו. מי יכול לתת כאן ערבות כלשהי על העתיד? הטקסט לא מוביל לשומקום, כי אין עתיד, וכך אנחנו נשארים עם שיחת קיטורים בסלון של שישי. מחאה עקרה.
השירות לא שירות / המוצר לא מוצר/ והתור הארוך/ במסלול הקצר/ תפתחו עוד אשנב

תפתחו עוד קופה/ הייתי כאן לפניו/ באמת זאת חוצפה/ גם אני ממהר/ לא שיש לי לאן/ ולמה בכלל / הגעתי לכאן/ והייתי יורד/ אבל אין תחנה/ כי היינו לעם/ והקמנו  שכונה/ אז ברור מי אשם/ בשורה תחתונה/ אני בא והולך/ אני עובר ושב/ אני הכי חשוב/ אבל אני לא נחשב/ אם לא בטוב / זה יגמר ברע/ אני רוצה את העתיד שלי/ בחזרה

אולי נתנחם במוסיקה של  תומר יוסף ו"החצר האחורית". היא מוציאה אותנו מהאזור הזה ומכניסה לאזורים אפרו-קריביים כיפיים, שמתכתבים עם רגאיי. המנגינה, השירה הבהירה והבוטה אינם משאירים מקום לספק. המוסיקה הגרובית נשארה ההווה והעתיד הכי בטוחים גם באזור ללא עתיד. יש כאן משהו שמתעלה מעל המציאות. סוד של בריחה מבורכת. לקראת ההופעה של החצרנים ב-10 בנובמבר במוזיאון ת"א, שתשיק את אלבומם השני, תפסתי שניים מהם – את תומר יוסף ואיתמר ציגלר לשיחה קצרה.

 

שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


4 − 1 =