עיון ביקורת

עילי בוטנר וילדי החוץ, השקת ההרכב החדש (היכל התרבות ת"א, מרץ 2017)

מוסיקה הופעות, מוסיקה ישראלית

עילי בוטנר הכפיל את ההרכב של ילדי החוץ. בהופעה בהיכל נוספו זמר וזמרת – תום גפן וגל לוגסי לאוהד שרגאי ואדר גולד.  הטובים הארבעה מן השניים? אם להתחיל בשורת הסיום – לא מצאתי סיבה מוסיקלית לשינוי. המופע המושקע (תאורה, וידיאו) מתבסס על אותו קו שאפיין את ילדי החוץ עד כה. זה בעיקר עניין של עיבוי, גיוון ויותר אקשן על הבמה. שני הקולות החדשים לא עד כדי כך אטרקטיביים, שיוסיפו ממד שמאיר את המוסיקה של בוטנר באור אחר, מיוחד יותר. אוהד שרגאי ואדר גולד הם שהעניקו ללהיטיו אנרגיות מוספות. האם יש צורך להכפיל את האנרגיות הללו? אם בפורמט הקודם שמענו שלישיית פופ ייחודית, הפעם יצאתי בתחושה של  להקה צבאית בקולות, גם בתנועה, בחיוכים, במצהלה. לא אינטרפרטציות חדשות, לא הליכה לעומק, אלא בעיקר תגבור חגיגת הפופ  בתוספת מתיקות, שלא שיפרה באופן משמעותי את הטעם, אבל הפכה את המוסיקה לקלילה-קליטה נמרצת יותר לטובת הקהל המתלהב.
שירים שעוסקים בעניינים רציניים כמו "ילדים כמונו",  על טראומות של צעירים שאיבדו את הילדות, הופכים למתקתקים על הבמה משום שהפורמט המוסיקלי של בוטנר נשאר ברובו על מסלול של בידור מוסיקלי, שבשלביו האחרונים מהשיר "תיתן לי יד" – חותר להקים הקהל על רגליו לחגיגה גדולה, שכוללת גם שירים של בוטנר מהפרויקט "שווים" עם רן דנקר.
לעיתים עברה בי מחשבה, שאילו בוטנר היה סינגר-סונגרייטר, הוא היה לוקח חלק מהשירים למגרש האישי שלו, שירים על פחדים, על איבוד דרך, על חלומות, על פצעי ילדות שלא הגלידו. שיר אישי חזק כמו "טיפות" ראוי לביצוע מהסוג הזה. זו הפעם היחידה שבוטנר אכן לקח לעצמו סולו, אלא שהחבורה מסביב הצטרפה במחיאות כפיים קצובות ובהרמוניות קולחות מתקתקות וחגיגיות, שהאפילו על הביצוע החלש שלו ומסמסו את השיר ועמעמו את עוצמת הטקסט. הביצועים המלודרמטיים הנלהבים מוציאים לעיתים את האופי האישי מהשירים. בשיר החדש "הכל נגמר" – על הזמן הפועל לרעתנו – שירתו של תום גפן היא התפרצות רגשית מופרזת. רץ לפני השיר. למרות שהנושא מסעיר – יש מקום להוריד הילוך, לא להפוך את הרגשנות לעיקר. כנ"ל גל לוגסי ב"היא יודעת" – צועקת במקום לשיר, והאשמה אינה רק בה, אלא בקונספט המוסיקלי של המופע. לעומת זאת האינטימיות של "אם תבוא" המוכר מנינט טייב בשירתן של אדר וגל העניקה לשיר את המינון הווקאלי האישי בעיבוד האקוסטי הנכון.
"היי" בשירתו של אוהד שרגאי, היה הביצוע החזק של הערב בהפקה הרוקיסטית, בתאורה פונקציונאלית נהדרת ובמנעד קולי שחפף את המנעד הרגשי, כדי לבטא מטען רגשי בשיר המספר על ילד שחי בפחדים – "יש ילד שצריך אותך בבית / לחלום ולעצום את העיניים / ואמא ששומרת רק עליו".  מצד שני לא אהבתי את הגיפופים המחויכים של שרגאי עם בוטנר וגולד ב"רץ אלייך".
ביצועים חגיגיים אחרים, שהפקיעו שירים מהאופי האישי שלהם, הצטרפו למסלול ה-dance הקצבי של המופע כמו השיר "על קצות האצבעות" ששרה אדר גולד. את "ימים של קיץ" ביצע תום גפן רע מאוד, כאילו הוא אינו מבין את השיר. גם "אני אש" נכנס למעגל של סערה בומבסטית, ואיבד את הייחוד האישי שלו במשפטים כמו "אני בא, את הולכת / אני מת, את נושמת בלעדי / וחיי הם ריקים / ואת גורמת לי להיות / כמו הילד בקיבוץ".  
המגמה של בוטנר – מהמלודיסטים הטובים שצמחו בפופ המקומי – מצעד להיטים רצוף ותוסס המעניק לו קצביות סוחפת, שיר רודף שיר במיוחד לקראת סיום, כאשר באתנחתא הכמעט יחידה  לפני "מה שלא הספקתי לומר"   – במעבר למצב ישיבה – התרגש עד דמעות מהמעמד של הגשמת חלום – להופיע בהיכל התרבות בת"א. אני מבין לליבו, אבל המקום אינו מעיד על המהות, ומכל מקום זו אינה מטרה אלא אמצעי בלבד. השאיפה  להעניק למופע שלו עומקים חדשים די פוספסה. במקום זאת –קיבלנו הופעת להיטים שטחית צבעונית מהוקצעת מלהיבת קהל, כמעט בלי ביטוי לאלבום החדש.

השתתפו: אדר גולד, אוהד שרגאי, תום גפן, גל לוגסי

שירים: ילדים כמונו, תם ולא נשלם, טיפות, על קצות האצבעות, ימים של קיץ, תצרח, מה שלא הספקתי לומר , הכל נגמר, היא יודעת, חבק אותי, אם תבוא , היי, תיתן לי יד, רץ אלייך, בואי נעזוב, אני אש, נעים עכשיו, קדימה הלאה, שווים, מכתב לאחי

צילום מרגלית חרסונסקי

טיפות

מה שלא הספקתי לומר

היי

אם תבוא

רץ אלייך

גלריה
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


− 3 = 4