עיון ביקורת

וילי נלסון, My Way (אן.אם.סי, ספטמבר 2018)

האזנה קלה למוסיקה, מוסיקה ג'אז, מוסיקה פופ

נכון שוילי נלסון הוא ביסודו זמר קאנטרי, אבל יש לו יחס מיוחד למה שנקרא ספר השירים האמריקני הגדול- Great American Songbook כלומר – pop standards המשמשים זמרי ג'אז. הנה הוכחה: וילי מצדיע לאולד פרנד – פרנק סינטרה ב-11 שירים, מ"פליי מי טו דה מון" ועד, איך לא, "מיי וויי" בליווי המפוחית המופלא של מיקי רפאל. אני אוהב את השירה של נלסון. יש לו את הפרייזינג שלו, מין פשטות טבעית אותנטית. הוא שר בלי טיפת יומרה. בגיל 85, הוא נשמע כמי שמשתפר עם הגיל. הסופרלטיב – באחריות. מישהו כתב עליו: "He's not a singer or a legend he's out of this world". קונה את זה. כמו זמרי ג'אז גדולים, נלסון לוקח את השירים לחלקה שלו. טווח הקול של נלסון הוא מוגבל למדי, אבל הוא מחפה על כך ברוך מעודן נפלא. הוא מסוג הזמרים שאינו זקוק לטווח רחב של אוקטבות כדי להוציא משיר את המיטב. פתאום הוא זמר בלוז נהדר ב – One For My Baby והוא יודע לעבור לסווינג ב – Foggy Day בעיבוד ביג בנד ולחבור לנורה ג'ונס לדואט יפה של What Is This Thing Called Love. הוא יודע לשיר הכי נכון ומשכנע בצבע הקולי שלו. וילי נלסון נשמע יותר לואיס ארמסטרונג מאשר זמר בעל פרייזינג מושלם כמו פרנק סינטרה. כל נסיון חייו נמצא בקול העייף המתקתק הזה, שכמו מספק לך שמיכה חמה בערב צונן.

  1. Fly Me To The Moon
  2. Summer Wind
  3. (One For My Baby (And One More For The Road
  4. A Foggy Day
  5. It Was A Very Good Year
  6. Blue Moon
  7. I’ll Be Around
  8. Night And Day
  9. (What Is This Thing Called Love (with Norah Jones
  10. Young At Heart
  11. My Way
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


3 + = 7