עיון ביקורת

פסטיבל יפו ג'אז, מחוות לאלטון, פינק פלויד, ריי צ'ארלס, אריתה פרנקלין

מוסיקה ג'אז, מוסיקה ג'אז לייב

אלטון ג'ון בג'אז? החומה של פינק פלויד? ריי צ'ארלס, אריתה פרנקלין? יש מצב? – למה לא? ג'אז הוא ז'אנר שמאפשר לך ללכת רחוק. האתגר תמיד קיים, והתשובה נעוצה מן הסתם בתוצאה הסופית. בג'אז אין משהו כמו "גרסאות כיסוי". מצד שני פסטיבל הג'אז של יפו מתהדר השנה בשמות כמו אלטון ג'ון, החומה של פינק פלויד, ריי צ'ארלס, מייקל ג'קסון ואריתה פרנקלין – מה עושים איתם? לא מדובר ב –  ג'אז סטנדרטס, עיבודים לשירים מספר השירים האמריקני הגדול, אלא ברפרטואר של זמרי פופ, רוק וסול. כאן קיים אתגר יצירתי ממדרגה ראשונה כדי שהחיבור לא יישמע סתמי.
רפאל גוסט השוויצרי לא רק ניגן אלטון ג'ון בפסנתר, הוא גם שר אלטון ג'ון, וזה נשמע לא מיוחד. לא חלב, לא נקניק. המפוחיסט אוליביה קר-אוריו מצרפת הוסיף ניחוח, אבל הצליל שלו לא סייע ליצור מרקם עשיר, שיהפוך את המוסיקה של אלטון ג'ון לאטרקטיבית באוריינטציה של אלתור. המחווה לאלטון ג'ון רק עוררה בי ערגה למקור.
אנחנו בפתיחת פסטיבל הג'אז של יפו בניהולו האומנותי של המוסיקאי והסקסופוניסט עמיקם קימלמן. הפסטיבל עבר בשנתו הרביעית דירה ממרכז מנדל למשכן של הסטודיו למשחק של ניסן נתיב.  2 אולמות – "סטודיו" – ישיבה רגילה בשיפוע, "בלק בוקס" – שולחנות וכסאות. יש כאן ללא ספק שידרוג, גם מבחינת הסביבה והאווירה ה"יפואית", ועדיין התחושה היא שהפסטיבל הזה צריך למצוא תקציבים ולגדול.
השנה מוקדש הפסטביל לשירי פופ, רוק וסול בשילוב של נגנים מחו"ל ונגנים ישראלים. מחפשים איזושהי אינטרקציה, בתקווה שהיא תהיה ייחודית, ולא רק כדי להתהדר בחיבור של פופ לג'אז. הסקסופוניסט, קלרינטיסט, מלחין ומעבד הרומני, Catalin Milea, נראה מעט פתטי כשהציג שלושה חזירונים קטנים מפלסטיק ולחץ עליהם כדי שישמיעו קולות לפני שניגן את אחד הקטעים של פלויד. עד כדי כך הקהל מטומטם להבין שמדובר ב"החומה" ?
מכל מקום, הניסיון לייצר חיבור בין היצירות של פינק פלויד נשמע אקראי עד מאולץ. אני הייתי מוריד את היומרה. קטלין מילה ולצידו החצוצרן הברזילאי המצוין ג'ס סדוק Jesse Sadoc הם  נגנים מספיק מיומנים, כדי שנאזין להם גם ללא האיצטלה של להקת הרוק המתקדם האגדית. האגדה התמוססה, הג'אז האפיל.
פחות יומרניים ויותר ג'אזיים נשמעו הסקסופוניסט הקפריסאי Charis Ioannou והפסנתרן האוסטרי אוליבר קנט במחווה שלהם לריי צ'ארלס. כאן היה מפגש ישיר, חם  וסווינגי בין ריתם נ' בלוז לג'אז, ורוחו של הזמר-יוצר האמריקני ריחפה באוויר וחלחלה ללבבות. השניים יצרו חיבור אפקטיבי עם רם ארז בבס ושי זלמן בתופים.
את האינטרקציה האותנטית ביותר בערבו הראשון של הפסטיבל סיפקה הסקסופוניסטית האמריקנית העולה טיה פולר בביצוע שירים מתוך רפרטואר הסול והריתם נ' בלוז של מייקל ג'קסון אריתה פרנקלין ופרינס. איתה על הבמה היו שלושה ג'אזסטים ישראלים – אבי אדריאן – פסנתר, קלידים, אריה וולניץ – בס, יוגב שטרית – תופים – שחברו מצוין  לפולר, שניגנה בין השאר עם ג'קי מקלין ומופיעה באופן קבוע עם ביונסה. פולר (אלבומה האחרון Diamond Cut קיבל ביקורות טובות מאוד) מנגנת מתווים, ונדמה כאילו כל תו מתורגם אצלה לנגינה עוצמתית רווויית רגש ותשוקה. פולר מנגנת תוך אלתור, שיש בו באופן מובנה הפילינג והגרוב של הסול והריתם אנד בלוז. בהופעה שלה נשבה רוח של פסטיבל ג'אז בינלאומי מהשורה הראשונה. רוצה עוד מזה.

צילום: מרגלית חרסונסקי

מחווה לאלטון ג'ון עם רפאל גוסט (שויץ) ואליביה קר-אוריו (מפוחית)

מחווה לפינק פלויד עם קטלין מילאה (רומניה) וג'ס סדוק (ברזיל)

מחווה לריי צ'ארלס עם Charis Loannou (קפריסין) ואוליבר קנט (אוסטריה)

מחווה לאריתה פרנקלין עם טיה פולר

מחווה ל – Soul ול – R&B – טיה פולר עם אריה וולניץ (בס) אבי אדריאן (פסנתר/ קלידים) יוגב שטרית (תופים)

גלריה
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


3 − = 2