עיון ביקורת
לרכישה >>

משינה, העמותה לחקר התמותה (אן.אם.סי, 1990)

מוסיקה ישראלית, מוסיקה ישראלית פלוס, שירים ישראלים - הגדולים ביותר

עמותת חברי "משינה" בתקליט חמישי. השידוך הזה בין שלומי, יובל, איגי, אבנר ומייקל מבשיל לפירות מאוד טעימים.  תקליט שהמשיך להתנגן אצלי בכייף ובנונסטופ. זה אלבום של "תסריטים". גם נושא המוות עומד אצלם על תקן תסריט פוטנציאלי לוידאוקליפ, אבל זוהי בדיוק משינה. בהומור השחור המיוחד לה, מקרבים את הויזואליות למוסיקה. יגדירו את זה כפסיכודלי, לפי מודלים של הסיקסטי'ס, ובסך הכל, למה להרבות בהגדרות, כשהשירים כל כך יפים.
תקליט חמישי, וכבר מפסיקים לספור את הלהיטים. "משינה" ממשיכה בדרכה. שירי ילדים לילדים ולהוריהם, כמו שגדלנו פעם על הביטלס ו"נערי החוף". קצת נחמדים, קצת 'מפחידים' )את הקברן בשיר "העמותה" שתלו הפוך…עם הרגליים(. המוסיקה היא המשך מאוד ישראלי לפולקלור פופ מאוד מקומי בקצבים, בהרמוניות בחיבור בין מנגינה, טקסט ועיבוד בשביל האמת הבאנאלית הזו, ש"כל אחד צריך בסוף למות" _ לא צריך לכתוב שיר חדש, אבל המשינאים רוקדים את ריקוד המוות שלהם באופטימיות נחמדה ממש ברוח "ריקוד המכונה"
בטקסטים יוצאים יובל ושלומי מהנחה בסיסית, שה'עסקים' הבינאנושיים והפוליטיים קשים. בשיר אחד יש אפילו אבן ברמאללה שסטתה ממסלולה, אחרי שבניו-יורק המציאו זן חדש של מחלה, ויש מעצר אלים באבו-גוש ("המשפט"), ובכל זאת, יובל שר: "אז למה לי פוליטיקה" בקול נכה-רוח, והוא צודק. למה לו פוליטיקה, כשהחיים יכולים להיות יפים יותר עם "משינה" ולהיטיה המקפיצים, שיביאו עוד כמה אלפי נערים אל מדשאות הפארקים והגנים.
אני מוכרח לכתוב שניים או שלושה משפטים מפרגנים על שלומי ברכה. חתיכת ברכה לפופ המקומי. שלומי לא מתאמץ להתחרות באופנות. יש לו קו מלודי קצת שמרני פשוט ויפה, והוא לא איבד טיפה מרוח הנעורים היפה בחריזה הפופית שלו מאז ימי השפעות סגנון הסקא הקופצני.סיקסטי'ס? – אולי, בהכללה גסה. זהו פופ ישראלי מצוין כמו שהביטלס היו פופ אנגלי משובח. אני לא משווה ממש, אבל עובדה היא היא שיש גם אסוסיאציות לביטלס, ושבמשינה מתחילה לנצל את ספוג ההשפעות לשיריה בצורה יצירתית שאין בה חצי גרם של יומרה.
כמו הביטלס, משינה הולכים חזק לא רק על המצאה מלודית מקורית, אלא על עיבוד כחלק בלתי נפרד מהשיר, כפונקציה שוות-ערך למלודיה.
קחו את הגיטרה האקוסטית הפותחת את "הכוכבים דולקים על אש קטנה". הברקה נהדרת, שלא לדבר על המלודיה המקסימה שמציע השיר עצמו, או גיטרה חשמלית נוסח "הצלליות" במעבר בין הבתים. קחו את הכניסה האפקטיווית עד ריגוש של הפסנתר ב"בואי וניפול", ואתה יכול לסלוח על שימושים טקסטואלים נורא נדושים כמו "בואי וניפול לתוך עולם סגול" או "כשאת עושה לי אהבה אני נשרף בלהבה". כשהעיבוד והמנגינה כל כך שזורים, אתה מקבל את המילים כמו שהן, סנס או נונסנס או באנאליה, כי בקונטקסט המוסיקלי המסויים זה מתלבש.
הצד הטקסטואלי של "משינה" נראה לעיתים מאוד ספונטני. או ש'מצליח' להם או שלא. משחקי לשון נחמדים כמו "היו רגעים טירופיים בין קירות שחורים שצבועים לבן" (בשיר "אכזבה") אבל גם שפיכת מילים ללא בקרה כב"מכונית", וכאשר בא להכניס את המילה "אינתיפאדה" מכניסים. עוד יקראו לזה שיר מחאה.
ב"הספסל ההוא מול האגם", קינת אהבה בלוזית מתוקה כדבש וצובטתלב, המנגינה הולכת עם הרמוניה נהדרת. ושימו לב לפתיחה הפסנתרנית נוסח "הדרך הארוכה והמפותלת" והפינאלה הקולי הרפטטיווי של "היי ג'וד".
ועוד שני משפטים מפרגנים לכיוונו של יובל בנאי. הטונים שלו בתקליט הזה יותר חמים-מעודנים, טיפה אלגי, כשאת השיפור העצום הוא מראה ב"למה לי פוליטיקה עכשו". הבעה רומנטית עד כאב שמגיעה עד לציניות בוטה ב"המשפט"
"משינה" הרחיבה כאן את המעגל היצירתי-ייחודי שלה. המשינאים המציאו זן חדש של פופ ישראלי. זו דוגמא אחת. .

שירים: 1. העמותה לחקר התמותה 2. אז למה לי פוליטיקה עכשיו? 3. הכוכבים דולקים על אש קטנה 4. על פני השטח 5. אכזבה 6. בואי וניפול 7. אחכה לך בשדות 8. המשפט 9. קאנטרי ג'ו 10. מכונית
הרכב: יובל בנאי – שירה, שלומי ברכה – גיטרה, מייקל בנסון – בס, איגי דיין – תופים, אבנר חודורוב – קלידים וסקסופון

וידיאו – "מכונית"

וידיאו: למה לי פוליטיקה עכשיו?

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share
לאתר האומן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


9 + 8 =