אין שום בעיה להכריז על עצמך סינגר-סונגרייטר. מצד שני, אם את רוצה כיסוי של ממש ליומרה, עליך לשאוף למקוריות ובעיקר לאותנטיות. בסדנה לכתיבת שירים היו אומרים לנועם אקרמן: אין דבר כזה "קצת נמאס לי להעמיד פנים".  התחזות אינה ניתנת לכימות. אם העמדת פנים היא לזרא – אז אין פשרות.
נועם אקרמן מחפשת את עצמה בתל-אביב. השאלה הפילוסופית "מה אני ומי אני" – אקראית, נדושה. אם כבר – למה לא להמשיך את המשפט: מי אני, מה אני, מניין באתי ולאן אני הולכת? אבל נועם אינה מתעמקת בזהות העצמית, אלא מסתפקת בציון הבריחה החוזרת לתל אביב, העיר שמושכת אבל אינה מספקת לה תשובות כי "אנשים יותר מדי דומים" .
הטקסט הכחוש זכה למנגינה נוגה יפה, גם הטון של אקרמן משדר את מצוקתה. העיבוד נוסך אווירה אפלולית התואמת את הנימה המלנכולית. סינגר-סונגרייטר? –נועם בדך לשם.

קליפ: בימוי וצילום – מיקי ירון  ואור הדר

https://www.youtube.com/watch?time_continue=6&v=Lxpc7APPRf0

קול מרעיש לי בלילות שקטים/ כשמחשבות צצות מבעד לשנים/ יום חדש מרגיש כמו טרחה/ כי קצת נמאס לי להעמיד פנים
מי אני ומה אני ?/ עוד אין לזה תשובה/ ולא מוצאת תשובה גם במראה/ מי אני ומה אני ?/ עוד אין לזה תשובה/ ואיפה היא אני לא מבינה
אז שוב בורחת לתל אביב/ שעות קטנות וחלומות גדולים/ ואנשים יותר מידי דומים/ הולכים ישר, אבל לא מתקדמים
פאב שוקק באמצע דיזינגוף/ והאושר מגולגל בניירות
מי אני ומה אני ?/ עוד אין לזה תשובה/ ולא מוצאת תשובה גם במראה/ מי אני ומה אני ?/ עוד אין לזה תשובה/ ואיפה היא אני לא מבינה
אז שוב בורחת לתל אביב/ שעות קטנות וחלומות גדולים/ ואנשים יותר מידי דומים/ הולכים ישר, אבל לא מתקדמים