עיון ביקורת

ספיר סבן, בלילות (מילים ולחן: אבי אוחיון עיבוד והפקה מוסיקלית: אסף צרויה, נובמבר 2018)

מוסיקה ישראלית, סינגלים חדשים, שירים חדשים

נכון: לא רק גברים בוכים בלילות. קבלו את ספיר סבן. הלילות שלה בשיר הזה הופכים ליללות מסולסלות. יצרני המילים והמנגינות יודעים, שאפשר לסמוך על סבן שהיא תהפוך כל גבב של מטפורות שחוקות/ תמוהות למלודרמה ענקית. "המלחמות עייפו" היא שרה. לא היא שעייפה. כותב המילים מצא משום מה לנכון להאניש את המלחמות. התחכמות לשונית חסרת שחר. אבי אוחיון עמל רוב ימות השבוע להמציא את עצמו מחדש, כי הוא מוצף בקשות לשירים חדשים. הוא מייצר במקום ליצור. הדימויים שלו סובלים לא רק מעייפות החומר אלא מחשיבה רדודה ומוטעית. "כבר טובעת קשה לי לשחות" – נו באמת: לא מספיק "טובעת" – צריך גם "קשה לי לשחות"? וגם: אם משתמשים בדימוי מתחום התיאטרון "זה סוף ההצגה בינינו" למה להוסיף "כבר קיפלו את הכיסאות", "כיבו את האורות" . למה להאכיל בכפית, מה, המאזינים עד כדי כך מטומטמים?  ומה המטפוריקה הזו שייכת לקונטקסט של שבורת הלב על אובדן אהבתה? ואם אין די בכך: הוא משתמש בקלישאה שחוקה עד דוק כמו בכיה על חלב שנשפך.
סבן ספיר מגייסת את כל משאבי זמרתה הרגשנית למען האינסטנט סונג הזה. ייאמר לזכותה: זמרת מעולה. הבעיה היא שהיא אינה מסוגלת בשלב זה לבחור לעצמה שירים מקוריים, וזמרת גדולה כמוה חייבת שתהייה לה גם אמירה אישית ואישיות אומנותית משלה. לא די להפעיל קול (נהדר) כדי לבכות שברון לב נדוש נוסף.

קליפ: בימוי – עמית עיני  צילום – אדם רובין

זהו סוף ההצגה בינינו/ כבר קיפלו ת׳כסאות,  
איך אתה לא רואה אותי? / אני עדיין כאן
מנסה להבין מה נשאר.
בחיוך נבוך שואלת/ זה הסוף שמשתקף בנוף?
אתה לא נוגע בי
אולי עדיף לכאוב כבר עכשיו כי נהיה מאוחר.
אני יודעת שבסוף עוד אתגבר,
אבל הלב עוד משטה בי הוא תמיד זוכר.
המלחמות שלי עייפו רוצות לישון,
ממציאות קרה אצלנו בסלון/ מה קורה לי?
בלילות/ איך ברחה לה שנתי בלילות
בחיי לא יודעת להיות כבר לא שלך
ואיך תמיד זה שוב שורף לי בלילות
והשקט גם אין בו תשובות/ כבר טובעת קשה לי לשחות
בלילות ..
זהו סוף ההצגה בינינו/ כבר כיבו את האורות
איך אתה לא רואה אותי?/ זו לא בושה לבכות לפעמים על חלב שנשפך.
אני יודעת שבסוף עוד אתגבר/ אבל הלב עוד משטה בי הוא תמיד זוכר
המלחמות שלי עייפו רוצות לישון/ ממציאות קרה אצלנו בסלון
מה קורה לי?
בלילות/ איך ברחה לה שנתי בלילות
בחיי לא יודעת להיות כבר לא שלך/ ואיך תמיד זה שוב שורף לי בלילות
והשקט גם אין בו תשובות/ כבר טובעת קשה לי לשחות
בלילות .
אני יודעת שהזמן בסוף עוד ירפא/ אבל עכשיו זה רק לוחץ ולא מרפה
מה קורה לי?

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


+ 3 = 11