אילו זו הייתה פרודיה על הנהירה של עם ישראל על משפחותיו לאילת – ניחא. אלא שעדן בן זקן אינה זמרת ללעג על העם בתוכה היא חיה או על מגמת העדריות המביאה המונים לנפוש בעיר הדרומית. במקום זה היא מחייכת ומפזזת כל הדרך לשם בביצוע טייס אוטומטי של טקסט נורא. למשל: האם מתקשרת לחבורה היוצאת לאילת לבדוק איתה אם הכל בסדר. לפי הטקסט – יש מקום לדאגה: החבר'ה שלה יוצאים עם "ארגזים של אלכוהול". מילא, האמא, שמן הסתם אינה מודעת לכך שלא הכל בסדר, אבל מה עם עדן בן זקן? האם חשבה פעמיים לפני שהיא נכנסה לאולפן להקליט את השיר. "ארגזים של אלכהול"? זה מה-בראש-שלה להצטחקק עליו?
בן זקן חייכה בחיוך המאמי שלה, כי אצלה הכל בסדר. אין לה שליטה על השירים הנמסרים לה. היא משמשת כלי בידי מי שמעבירים לה אותם, אשר מתווים לה קו ממוסחר. זוהי מוסיקה שנתפרת לה במתפרה של מפעל שירים העובד בשיטת הקונפקציה. אילת מהבחינה הזאת, היא משל לתרבות שבן זקן מספקת. אני מדבר גם על העיבוד האלקטרוני הקצבי שמשקף את ההמוניות והגסות שבמוסיקה הזו. עדן בן זקן עצמה אינה קיימת בשיר. היא נמצאת בו רק בשביל ה"מזרחית ידיים באוויר". לא מעבר לכך. לא יותר מאשר מייצגת את הוולגריות של העם בתוכו היא חיה.
הבית עוד הפוך לי מאתמול / התכנית לצאת ממש מוקדם בבוקר / הכנו ארגזים של אלכוהול / אמא התקשרה לבדוק שכבר הכל בסדר
כל הדרך כאן על כביש 90 פול ווליום / מזרחית ידיים באוויר / אוטו מפוצץ באנשים פול ווליום
בעל פה למדנו כבר לשיר
וואי וואי איזה חום / ירדנו לאילת העיר בירה של הדרום / ואיך החום עולה לי וואלה מה קורהלי
כל החברה פה חיים את החלום
יולי אוגוסט איזה חום / כולם כבר סגרו מלון / מראשון ועד שבת / כולם כולם באילת
המזוודות פתוחות על המיטה / הכנתי כבר צבא של בגדי ים בצבעי הקשת / תפסנו לנו את כל הקומה
חצי בבריכה וגם עוד חצי בטיילת / לחופשה ישר מתל אביב הגענו / את אילת אין מי שלא מכיר
איזה נוף רק תסתכלו סביב / אנחנו בעל פה למדנו כבר לשיר
כמה אנשים יפים הלילה / אושר מסובב את היקום / מי צריך בכלל לחזור הביתה / לא חושבים בכלל על הסיום
