עיון ביקורת

עדן בן זקן , מלכת השושנים (ארומה, שרית הפקות, ספטמבר 2015)

מוסיקה ישראלית

מלכת השושנים היא מלכת הזמר הים-תיכוני –מזרחי התורנית. ההודעה לתקשורת מדברת על  14 מיליון צפיות ביוטיוב, זמרת השנה, רשת בתי קפה מאחוריה, לאלבום שלה גויסו מיטב יצרני המוסיקה ה"מזרחית" שידם על הדופק. הרשת רועשת. שרית חדד חוששת. למה לקלקל המסיבה? שנעצור פה?
עדן בן זקן הציגה דימוי השכנה שממול באקס פקטור, הנערה מקרית שמונה בשמלת נמר, שעלתה לה רק 30 שקל. צחקנו. אבל אחרי שהיא עשתה קאבר ל –Hurt של כריסטינה אגילרה ול- Only Girl של ריהאנה, צחקנו פחות. ואללה, יש כאן זמרת, אמרנו.
והנה, הזמרת והאלבום, ואחרי 11 שירים. הכל ברור כשמש ים-תיכונית. אין עוד  צחוקים. זה רציני.  מדובר בעסק חי מושקע ומכוון מטרה. בן זקן לא תפנה למתי כספי, גם לא לרמי קלינשטיין לכתוב לה שירים חדשים, היא כבר על מסלול  ישיר של שירי שברון לב של האהובה הנכזבת/ נבגדת מתבכיינת, שמשנה נתיב ללשירי כפיים של עם ישראל-חוגג ברחבות. העיבודים וההפקה המוזיקלית מנצלים כל מודל הפקה מוכר, בוטה, המוני כדי להוביל אותה למקומות בטוחים.
גילי זכאי כתב לבן זקן את "כמה רזית" שמתחיל ב"יאללה מתחילים". לבן זקן נמסר טקסט, בו היא מציעה לגבר בקצב חפלאי לשקר לבחורה:

"את המילים הנכונות, תספר לה
אז תמיד יהיה שקט, אם תחמיא לה
אל תנסה להיות צודק, רק תביא לה
חלקים מהאמת, אוהבת
שאתה עליה מת”

מעניין לדעת אם עדן בן זקן מזדהה עם הטקסט הזה. האם גם היא הייתה רוצה שהבחור שאיתה יספר לה חלק מהאמת?
עד כמה בן זקן מעורבת בבחירת השירים? האם הסכימה לקבל כמה מה שמנהל הרפרטואר שלה החליט בשבילה, זה שיודע יותר ממנה מה טוב לה? שאלה של מיליון דולר תרתי משמע.
מינונים: פעם עצובה ומקוננת , פעם שמחה ומענטזת. המעבר כאילו טבעי. העצובה: "אני בוכה לי בלילות/ שומעת חדשות ולא נרדמת/ אין לי מנוחה שירים/ שקטים עוד מזכירים אותך/ מנגינה שנותנת תקווה" . וגם: "לא יכולה לחלום אותך עכשיו לןקח/ את כל האהבה שלי למיטתה" ("עד שתחזור בחזרה") הרגש רץ לפניה בקול שנוסק גבוה, עולה על גדותיו, ואם זה נועד כמו שאומרים בלשון הנפוצה – לרגש, אז נשארתי קר. דמעותיה – תנין.  דמעות תנין. צער ממיתרי הקול – לחוץ.
השמחה:  "הלב נשאר בבית הראש בעננים / כולם פה שיכורים מאהבה/ נסתובב בכל העולם / נכבוש גם את בנגקוק/ הלב ירצה לבית קשה לנו רחוק/ כולם פה שיכורים מאהבה" ("שיכורים מאהבה") 
מה שרה לנו עדן? החיים כאן סבבה. כולם כאן בטירוף, עפים לשמיים. כל העיר על הגגות. ראש בעננים. חוגגים וחוגגים, כאילו כאן איביזה, אשרי המאמינים. זה הולך בדאנס ביטים אלקטרוני אגרסיבי שבלוני לרחבות קול מסלסל גבוה נטול נשמה.
השכנה שממול שרה: אם האהוב ירצה, יטוסו יחד לאירופה והוא יהיה לה "כמו מלך או אביר על סוס לבן" ו"תהיה רומנטי, תגיד לי מאמי, תהפנט אותי/ עד שארגיש כמו נסיכה" זה ("לטוס לאירופה") להיט מצוין בעיבוד יפהפה לפסנתר של אסף צרויה. אם נסיעות וחופש, אז בן זקן הלכה על פופ  פשטני וסתמי כמו "נרדמת" שמסרו לה צמד הלהיטנים של הז'אנר, אבי אוחיון ואסף צרויה – על הבחורה שחושקת לשבור השגרה בהתפנקות  בבית מלון עם הגבר שלה.
עדן בן זקן  קול נדיר, סלסול חבל"ז, בחרה לעבוד על טייס אוטומטי. יותר נכון: בחרו בשבילה. זמרת מושקעת,אבל מוכתבת אומנותית, מכווננת מטרה,כי מישהו סימן מטרה להפוך אותה לכוכבת הזמר הים תיכוני החדשה. מעשית – שיחקה אותה. יצירתית-מנטלית  – מנוטרלת. מה עדיף? תשאלו את מפיקיה ונותני חסותה. 

שירים: פיסה מזיכרון, מנגינה, מלכת השושנים, שורף לי בעיניים, אלבינה, עד שתחזור בחזרה, לטוס לאירופה, כמה רזית, נרדמת, שומרת מרחק, שיכורים מאהבה. בונוס: רמיקס מנגינה, רמיקב מלכת השושנים.

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

עד כה נכתבו 4 תגובות

  1. יוסי יקר, הייתי נותן למבחן הזמן לעשות את של לגבי האלבום זה של עדן בן זקן נכון שמה שכתבת על המופע וגם מה שיוצג בקליפ שלצילמת לא היה מספיק טוב מקווה שעדן יודעת לעשות את מה שכולם מחכים לו גם עם לא אף אחד עוד לא מת לדעת מקווה שיהיה יותק ל בהמשך
    (אנונימי)(01/12/2015)
  2. Pingback: עדן בן זקן | עדיין לא המלכה - יוסמיוסיק

  3. יוסי היקר, כקורא אדוק מאוד באתר, מזה שנים (!), שמאוד מעריך את עשייתך ותרומתך לתרבות הביקורת בארץ, אני מוצא לנכון לכתוב לך על תופעה חוזרת ונשנית שעולה בביקורות אצלך על פופ מזרחי – על העובדה שאתה שופט לחומרה את החומרים בז'אנר ולא מקל איפה שאפשר וראוי להקל. התרשמתי, מקריאה של מאות ביקורות שעלו לאורך השנים באתר, שכשגבר מזרחי שר לאהובתו השירית הוא הופך אוטומטית בידיך ל"גבר שבוכה בלילה" ואבטיפוס של הז'נאר. כשאישה, זמרת מזרחית, עושה את המתואר לעיל, היא נחשבת ל-"מנוטרלת" וכחומר בידי אנשי הפקתה בעיניך. כשזמר כמו עומר אדם ודומיו שרים שירים שמחים המיועדים במובהק לרחבה (ומה לעשות, עם ישראל הוא שתי וערב של תרבויות שהחגיגה בהן היא תרבות ומסורת...), זה מלווה בלא מעט הסתייגות מצדך – משהו מרגיש לך "לא אותנטי מספיק", "מהונדס", "מופק מידי" (ובכל נשכח את ההתנצלות שלך בסוף כל ביקורת על אלבום מזרחי, נוסח "אבל מה אני כבר מבין, חשבון הבנק יודה להם" וכיו"ב). מדוע? האם הז'אנר יכול לזכות בכבוד רק כשמדובר במשהו שמתיימר להיות "סוגה עלית"? למה ז'אנר הפופ המזרחי, שבמשך שנים נחשב לאופיום להמונים לציבור מוכה השכול והצער הישראלי, צריך כמשתמע מביקורתיך לעמוד בסטנדרטים נוקשים ובלתי הגיוניים? אם ניתן לבקר פופ טראש אמריקני בסלחנות (כמו שקורה כאן לא אחת באתר), מדוע ז'אנר הפופ המזרחי זוכה לאותה ביקורת שבלונית שמשכפלת את עצמה חדשות לבקרים?? ראוי בעיני להתייחס לכל ז'אנר בהתאם לטיבו ואופיו ולשפוט אותו לגופו של עניין. במונחים של פופ מזרחי, הן עומר אדם והן עדן בן-זקן, הביאו השנה שני אלבומים בקנה מידה שכמותם לא היו בתעשייה הזו במשך שנים רבות. מדובר באלבומים טובים מאוד. לא את זה אני קבעתי – את זה קבע הקהל והציבור הישראלי (מזרחי ואשכנזי כאחד) – שקשה להתעלם מהביקוש ההיסטרי שלו לאלבומים הללו. אני שומע אותם מתנגנים מחלונות של בתים ומכוניות פתוחות בערים בפריפריה, בחתונה פלצנית ויוקרתית בערי השרון, בסמארטפונים של בני נוער וכרינגטון של מנכ"לים. מלבד זאת, מבקרי מוזיקה אחרים, השכילו להבין שקורית כאן מהפכה של ממש עם שני הזמירים הצעירים הללו (בן זקן ואדם) והטיבו לכתוב בשבחם ובצדק (ראה ביקורתו של גל אוחובסקי על האלבום של בן-זקן – אנטיתזה מוחלטת לביקורות כאן). אני חושב שאתה מתעלם באופן אינהרנטי מפרמטרים לא פחות חשובים, שראוי לתת עליהם את הדעת בנוגע לז'אנר: אתה יודע כששיר מזרחית הוא שיר טוב ויוצא דופן בהפקתו, כשהוא משיג את האפקט שלשמו הוא נועד – לשמח ולהרקיד, אך גם מייצר אימפקט ציבורי רחב היקף ומהווה פתח למהפכה תרבותית (התעלמת למשל לחלוטין מהעובדה שהן בן-זקן והן אדם, כזמרים מזרחים צעירים, קורצים בצורה מובהקת בחלק משיריהם לקהילה הגאה – אקט נדיר ומודרני מאוד בז'אנר עצמו, שנותן רוח גבית למאות צעירים לה"טבים-מזרחים מהפריפריה). בנוסף, שיר מזרחי טוב הוא שיר שמצליח להתלבט בטקסטים שנונים, מלאי הומור וקריצה לפריפריה מחד ולברנז'ה מאידך, שלכאורה לא מתאמצים אבל בפועל – שופעי מחשבה ונדירים להפליא בין ערימות הקש והגבבה שאכן נכתבים בז'אנר. כמובן, לא כך הדבר באלבום של בן-זקן ועומר אדם, שהוא מלאכת מחשבת של סלקציה, בחירה, סינון ומיון קפדניים, שניכר כי המבצעים הצעירים מודעים היטב למסרים שאותם הם שרים ולוקחים אותם ברצינות ובאופן הראויים ("כמה רזית" למשל, הוא פארודיה מודעת לעצמה וככזה – יש לסלוח לו). לא הייתי מזלזל באינטליגנציה של אף אחד מהם ובוודאי שלא תוהה באופן שיטתי בכל ביקורת אלבום פופ מזרחי על מידת מעורבותו של האמן עצמו בבחירת שיריו. זה שגוי מן היסוד ואין לך ביסוס לכך כמבקר מוזיקה/צד ג'. לסיום, מילה אחרונה על הביקורת שלך על ענין ה"כסף": בל נשכח שמדובר ביוצרים שעבור חלקם מדובר במקור פרנסה בלעדי שמחלץ אותם מהמדיניות הסוציו-אקונומית המחפירה שמדינת ישראל דואגת ליישם כלפי הפריפריה בשיטתיות. זאת ועוד – על כל עיבוד והפקה מוזיקלית באלבום מהז'אנר מושקעים במינימום 20,000 ₪ לנגנים בלבד ושלא נדבר על מאות אלפי השקלים שהפקות כאלו דורשות. כדי לעמוד בעלויות ההשקעה וגם להצליח בז'אנר – לפעמים צריך לקלוע למיינסטרים. וגם זה בסדר ואין בכך שום דבר שגוי או לא נכון, שצריך להתקטנן עליו בכל ביקורת מחדש. אנחנו בישראל 2015, נכון. לא באירופה. אין כאן תודעה צרכנית מפותחת לרכש מוזיקה. יש כאן אהבה ציבורית אינסטנט וזה "המחיר" שאמן צריך לשלם בדרך להפיכתו למצליח בתחומו. מן הראוי, בעיני, שתראה את הדברים הללו לנגד עיניך גם בצורה ביקורתית כלפי הביקורות עצמן ושהיחס לפופ המזרחי ייצא מעט מהשבלוניות המיושנת שאליה הוא נופל כאן.
    (עדי)(02/10/2015)
  4. עשו עבודה מעולה עכשיו לעבוד על ההופעה והכל יהיה פיקס !
    (אלעד)(22/09/2015)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


9 − = 1