עיון ביקורת

עידן רפאל חביב, קולות הנושמים (אן.אם.סי, יוני 2018)

מוסיקה ישראלית

אם מחלקים את המוסיקה לשירי קיץ ולשירי חורף, האלבום של עידן רפאל חביב אינו יוצא בעונה הנכונה.  הוא מתחיל במשפט – "השגרה רובצת עלי כמו עופרת" בשיר המתאר את קולות  הנושמים במרתפים. הם רוצים לאהוב, אבל לומדים להרפות. השיר רווי דימויים על מהות החיים. תחושת הזמן האוזל, ההיבט האירוני על עצמו, הבדידות הגדולה. בהמשך ב"את כל מה שרציתי לאהוב" ניכנס לאווירת המסתורין בתמונה חורפית אירופאית. שלג ופתיתים שהופכים מטפוריים – פתיתי שלג שנתפסים בעדינות על הגגות ו"פתיתי סודות". העדינות בה יורדים הפתיתים משולה לעדינותם של סודות = נשיקות בהקשר סודי. בתוך התמונה הזו "קם זאב לברוח" – ככל הנראה הדובר בשיר. בגללו הנאהבת לא נמצאת איתו. היא זו שעזבה מבלי להותיר שום עקבות, אפילו לא פרח קר. הבדידות מציפה אותו גם במציאות וגם בחלומותיו. העשן שיוצא מארובות הבתים ריחו מר –מתוק, הפכים שמעידים גם על הסיטואציה שבה הוא נמצא – מצד אחד – טובל את שמה בתוך יין, מצד שני – "קם זאב לברוח" במשמעות שלילית. עידן חביב שר את השיר בעדינות בצרידות אסתטית שמעניקה לו אמינות. המוסיקה עגמומית לוטפת,  אקוסטיות רווית  צלילים חלומיים. עידן נמצא לגמרי בתוך הספק-המציאות ספק-חלום הזה, משדר את עומק קסם המלנכוליה.התחושה-אווירה הזו אופפת את האלבום רובו ככולו.
רפאל חביב חי בעולם געגועים לאהבה/ אהובה עצוב מאוד. המוסיקה האקוסטית לוקחת לנופים רחוקים-חלומיים, נטולי רעשים פיסיים, ספוגי צער עמוק. ב"נדיה" שומעים צליל גיטרה קלאסית יפה.המלווה משפטים כ"געגוע חי גוער בי שוב" ו"טוב לחלום אותנו מחוץ לזמן תמיד יפים". השיר אכן נשמע כמו מחוץ לזמן.
ב"לתת ולקחת" עידן רפאל חביב משתף את הטבע, כשהוא שר על יחסים בינו ובינה. הרוח הקרה, השמש, הפרחים, הציפורים, עננים, כוכבים, הירח. גם ילדים תמים גויסו לצורך התובנה. הם נקיים מאותם מטענים שמהווים מכשול אצל המבוגרים. חביב אינו יכול לנתק את הסביבה מתחושותיו. היא מהווה מרכיב דומיננטי. "התקרבת ולחשת לי באוזן בוא תאכל אותי ככה, ככה כמו תאנה ותכתוב עליי שיר כזה שישאיר אותי כאן איתך לעולמי עולמים". בואו נהיה תמימים ונאמין ברומנטיקה של אהבה ושירים,  כי אולי זוהי הדרך "להגיד את האמת", שקשה לומר אותה פנים מול פנים. נוגע, מגיע, מחלחל.
ואז מגיעים צליל פסנתר של שנסון. "לה בוהם" ברוחו של שארל אזנבור בצלילי פסנתר מינוריים. געגועים לאהבה ישנה "קצת משוגעת" מתערבבים בגעגועים לילדות בצליל הומה געגועים. המוסקה – מנגינת הלב הנוגה המתיישרת על הטון הכללי. עידן רפאל חביב מתרפק, ולוקח אותך בשבי געגועיו. ממשיכים על אותו מסלול מתיידד של כמיהה לאהובה ב"מחשבות על אהבה", מחליפים לקצב מידטמפו ולטון נוגה אך יותר מתקתק שמבקש "אם פעם תיזכרי בי/  ואולי כשתחזרי אז/ נמצא לנו עוד יום אחד להיות/ רק טעם שנותר / כמו סופה מן המדבק/ ועכשיו את רחוקה".
מחליפים הילוך ועוברים לקצב מהיר יותר ב"אין כבר סתם" על אהבה שאינה מתגשמת. הצד שלה. הצד שלו. מרחק שמייצר  תחושות, פחדים ספקות. "להיות איתה או לא להיות?" משתמש הכותב במשפט הפותח מונולוג מאחד משיאי המחזה "המלט" מאת ויליאם שייקספיר.  ממתינים עד שהפחד יעבור, ורק הריח שלה משאיר פתח לתקווה שזה יקרה, שהאושר עוד "יתגנב לאט". המנגינה שמתיידדת מיידית, הקצב – מוסיקת דאנס מסוג EDM מצליחים לשדר את הנרטיב התחושתי. חוזרים לסלואו ב"מי נגגע בך" – שיר עליה מנקודת מבטו של המזדהה המאוהב בתמימותה ששר מפרספקטיבה של "ציפור שקטה שרואה הכל" – כולל המתנות הרעות.

עידן רפאל חביב נמצא במצב רוח של דכדוך. כשאתה מרגיש כך, זה הופך חלק בלתי נפרד מתעודת הזהות המוסיקלית שלך. הקול הקטן והמחוספס כמעט מלחש,  מגיע מאיזושהי כנות שגורמת לזמר להישאר באזור המינורי-אינטימי-מלנכולי, לשיר בהפנמה בקווי מתאר אקוסטיים רכים שהם חלק אינטגרלי מהמהות של הזמר והיוצר, שמערב זרם תודעה המכיל התחושה. תוגתו-שירתו נוגעת ומגעת גם כשהוא מגביר קצב. רגישותו מחלחלת להפקה מעודנת מופלאה.

שירים: קולות הנושמים, את כל מה שרציתי לאהוב, נדיה, לתת לקחת, לה בוהם, מחשבות על אהבה, אין כבר סתם, מי נגע בך, נשרט ומשתחרר

אין כבר סתם

נדיה

קולות נושמים

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


+ 9 = 13