שמוליק קראוס

חמש שנים למותו

הייתי בהופעה של שמוליק קראוס

פברואר 2018
/5

אף אחד לא שכח את שמוליק קראוס, כפי שאחת הכותרות אמרה. איך אפשר לשכוח את שמוליק קראוס? נכון שבהשוואה לאריק איינשטיין, הזיכרון הקולקטיבי יעצים יותר את המיתוס שלו, הזמר יפה הבלורית והתואר, הקול המופלא והאישיות המקסימה, אבל כיוצר וגם כאדם (פרובלמטי)  – שמוליק קראוס לא יתפוגג לעולם. השירים משאירים אותו בחיים. שלפתי ראיון שערכתי אתו ב-1972 (צילום מימין) לקראת הלחנת שירי הילדים של מרים ילן שטקליס וגם ביקורת שכתבתי על הופעת סולו שלו בצוותא ב-17 בינואר 1995, אחת האחרונות שלו.  זו היה ההתרשמות שלי אז:
"הפנים שלו קשות ומזיעות, ולאורך כל הערב כמעט אינו נפרד מהמגבת. קול מחוספס מאוד, ומהקטע הראשון "ימי ראשית הקיץ", הוא נותן לאילן וירצברג ולנגנים להפציץ.
 שמוליק קראוס לא נשפך. לא שר את השירים באווירה של סביב למדורה. כשהוא שר "איך הגלגל מסתובב לו", בקול צרוד וצרחני משהו. זה שמוליק הכי קראוסי שאפשר לקבל. קראוס אולי חשב,  שזה עלול קצת לשעמם לקבל 90 דקות שמוליק קראוס נטו.   זו מן הסתם הסיבה לעזר כנגדו: קרן אטלס, פני נערה תמה, קול דק ועדין, שיער פזור, ארוך ומתולתל. היא מחייכת אליו בחום ושרה איתו בדואט "נתפייסה" על תקן ג'וזי כץ.
בקשר בין מילה ללחן, קראוס הוא, לא רק לדעתי, בחמישיה הפותחת של הזמר העברי ובלי קשר לסגנון מסויים. כשהוא שר "אחרי 20 שנה", זוהי הנשמה ששרה מתוך גרונו. שלמות שאי אפשר לפרק אותה. הלחן, החרוז והטון. זו גם הזריקות של האיש שנשארה כמו לפני 20 שנה.
כמה קשה להגדיר את המוסיקה ששמענו. שירי "החלונות הגבוהים" מול הצלילים הליריים שכתב לשירי מרים ילן-שטקליס. זה ענין של הלחן המקורי, לא של סגנון. איפה הייתם מסווגים את "אם" ("עד מתי תאכל החרב?") שיר שלום פשוט שכתב רוטבליט. מנגינות מהיפות בזמר העברי. וזה קראוס נטו-נטו-נטו. גם ל"רואים רחוק, רואים שקוף" שמורה חלקה טובה בפנתיאון של הזמר המקומי.
האטימות הקשוחה שעל פניו מתפוגגת קמעה, כשהוא מדבר אל כמה חברים טובים שנמצאים אי-שם בתוך הקהל.
"מה שלומך, תומרקין? טוב שאני מופיע, אחרת לא הייתי רואה אותך עוד עשר שנים", והקהל הסקרן מחפש את הפסל (תומרקין) בקהל, כי הפסל אינו עונה לקראוס.
כשהוא מדבר על רומן שהיה לו עם אשה מבוגרת ממנו, מישהו מהקהל מנסה להתגרות בו באיזה שם נשי. שמוליק שואל אותו: "איפה היית מאושפז?" הוא בסך הכל התכוון למרים ילן-שטקליס. שום חומר נפץ רכילותי. וכולם שרים את "בובה זהבה" וגם "אצו רצו גמדים".
סך הכל, עושה טוב לראות את קראוס על הבמה. איש שעשה הרבה לפופ המקומי מאז "החלונות הגבוהים", ואחרי כל הבלגנים שהיו לו בחייו, הוא נראה ונשמע טוב. שמוליק שר על המקום הכי נמוך בל, שהוא תמיד הכי גבוה( של נתן זך), ואתה מרגיש שמהמקום הזה יוצאת אמת לא מזוייפת, חום של בנאדם, מלנכוליה של כאב, כי כמו שאומר השיר: מהמקום הזה יוצאת הבטחה לשוב ולפרוח. ושמוליק שר: "ולחזור חזק יותר אל העולם/ בלי כאב, בלי צער, בלי חלום… בלי תקווה מופרזת, אך בכוח/ בכוח, בכוח, בכוח/ לשקוע, לפרוח בכוח".
שמוליק בצוותא יותר פורח מאשר שוקע, גם כשהוא שר בעצב ובטון שברירי את :"שיר ההישרדות" של רוטבליט.
"רוצים הפסקה?" הוא שואל את הקהל, וממשיך לשיר, למרות שבמזנון מחכים לפרנסה.  גם בהדרנים, הוא עדיין שואל על הפסקה, ואומר לקרן אטלס: "בואי ממוש, נעשה את 'שוב' ונלך הביתה", וממוש שרה: "חזרת פתאום, הנה אתה בבית, תן לי רק דקה לנשום, באת לי כל כך כל כך פתאום".
והימים שעולים בזיכרון – ימי ג'וזי כץ, וכמה הטקסט הזה יכול להישמע פתאום אקטואלי (לשמוליק).
הפסקה לא היתה. שמוליק חזר להדרנים במחרוזת להיטים, ושאל את הקהל אם יש בקשה מיוחדת לשיר, וכשמישהו צעק: "איך עושים תקליט", ענה לו שמוליק: "תביא כמה ג'ובות ואספר לך".
אבל הכי מרגש היה רגע של נוסטלגיה: "אני זוכר את בית הערבה, פיסת מדבר צרובה בארץ חרבה". הגיטרה של וירצברג מפליאה בטון בלוזי, והקול מלוח, צרוב ועצוב משדר את עומק ומרחק הגעגועים"

אחרי 20 שנה 

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן