הילה כהן אלעזר ניסתה להעביר מונולוגים שיריים של דויד גרוסמן מתוך "נופל מחוץ לזמן",  אל חלקת היצירה שלה, להעניק למילים את הקול המוסיקלי שלה, כשהיא מנצלת את כותרת המשנה של הספר – "סיפור בקולות".  הקולות הם קולותיהם של האב השכול המדבר על האובדן שלו, וקולותיהם  של שאר הדמויות הנלוות אליו. קולות אלו הפכו בספר (פרוזה) לשירה (פואטיקה)/ הילה כהן, מתוך הכאב שלה על אובדן אביה, הוציאה את השירים מתוך הסיפור, כדי לשיר את קולו של גרוסמן בקולה מתוך המטען האובדני שלה.
הילה כהן אלעזר הפרידה את השירים, שהם חלק אינטגרלי בטקסט הפרוזאי, מתוך רצון להעניק להם חיים משלה.  המוסיקה היא מלודיות יפות בצלילים עגולים טהורים אפופה הלך רוח מדוכדך מעודן. הגוון האחיד הזה משרה על השירים אחידות נוגה נעימה להקשבה. הילה כהן מרחפת בעולמה החלומי  שרה בתחושת התרפקות, ללא כאב דרמטי, מתנגנת לעיתים בסימטריות קליטה בעיבודים אקוסטיים ענוגים כמו זה שעשה יועד ניר לשיר "ברגע הזה" לכלי מיתר ואקורדיון. היא (המוסיקה) לובשת גוונים רכים של בוסה נובה בשיר "זה מול זה", עוטה קדרות תחושתית מחלחלת  ב"כדי נשימה" בצליל מפוחית אקספרסיבי של מיכל אדלר.
השירים מתרחקים יותר ויותר מההקשר לסיפור של גרוסמן, עומדים בפני עצמם במנגינות ובעיבודים ובטון שירה המשרה תחושה של שיר מתמשך שיותר מאשר מפרשן את השירים – הופך אותם למעין פס קול של נעימות מלודית בעל גוון מלנכולי. כאן למעשה הבעיה של הילה כהן אלעזר – בשימוש (ניצול) אקראי של הטקסט הפואטי של גרוסמן לצורך המוסיקה הענוגה שלה.

*** אלבום הבכורה של הילה כהן אלעזר יצא במלאת 40 שנה למות אביה, דוד, דדו, אלעזר, הרמטכ"ל התשיעי.

שירים: נופל מחוץ לזמן, ברגע הזה, זה מול זה, איך תופיע בי, כדי נשימה, הולך, אוגוסט, בתוך חלום, שקט ירד

עיבודים: רן  אביב, שלומי קינן, יועד ניר