עיון ביקורת

אהוד בנאי, שר לאחים כהי העור (מה השתנה מ-1987?, מאי 2015)

מה נשמע, מוסיקה ישראלית

אהוד בנאי זיהה את מצוקתם של האחים כהי העור שבאו מאתיופיה לפני כמעט 30 שנה. הוא כתב: הם מוליכים את עלבונם ברגל אל העיר. הם עומדים מול הבניין, הם עומדים מול לב של אבן, מחכים שתיפתח הדלת מבפנים.
מתי זה נכתב בדיוק? השיר הוא מאלבומו של אהוד בנאי והפליטים שיצא ב-1987. עשרים ושמונה השנים שעברו מאז כנראה לא שינו דבר. השיר נשמע אקטואלי מתמיד, ואולי יותר מתמיד.
קיצור הפרקים הקודמים: אהוד בנאי כתב את השיר על רקע  עלייתם של יהודי אתיופיה בשנות השמונים,  והדרישה מהם להתגייר – "כשאומרים להם לטבול, לשטוף את התמימות". כלומר – דרשת הרבנות מהעולים לטבול במקווה כדי להיחשב יהודיים לכל דבר. כבר בטבילה הזו היה יחס מפלה ומשפיל מצד הממסד הדתי  בישראל, שלא הכיר ביהדותם.
בנאי מבליט את קשר הדם שלהם ליהודי ארצנו במילים "האחים כהי העור" שהצליחו למרות היותם קהילה יהודית מבודדת לשמור על מסורת מופלאה ועתיקה, שראשיתה לפי אמונתם בימי המלך שלמה. הוא מכנה אותם "הבנים האובדים"  כמו כדי לבטא שיוכם לעשרת השבטים, שהופרדו מעם ישראל אחרי שיצא לגלות.

"ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור"

האור בעיניהם, שהעיד על כמיהתם לאיחוד לבבות עם בני העם היהודי בשיראל, כבה כאשר התברר להם כי צבע עורם הוא גורם ביחס הרבנות והמדינה אליהם.  בסרקזם אומר בנאי – מי יידע אם אברהם, אבי האומה היהודית, לא היה שחור? כי אם אברהם היה שחור, באיזו זכות יקבעו שהם אינם מצאצאיו, ועליהם לעבור גיור?
אור  התמימות שהם הביאו איתם, האור של האמונה היהודית, הלך ונגוז בשל היחס המפלה על היותם בעלי עור שחור.

"האחים כהי העור במרכז קליטה בטבריה /מנסים לקלוט ולהיקלט וזה לא קל / מאצל המדורה, מעבר להרי החושך / אל הרחוב המקומי, הדיגיטלי, המבולבל/ הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות / גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות"

בנאי מציג את החוויה הקשה של עולי אתיופיה בישראל במעבר מסביבה אחת לסביבה אחרת, למעשה מאורח חיים שבטי פרימיטיבי לאורח החיים המודרני בישראל. מבחינתם – הגיעו לעולם זר, מבולבל וקשה להבנה ולהתמצאות.  בנאי מדגיש את הטרגיות במציאות החיים שלהם: הם חלמו לעלות לארץ ישראל כדי שיהיה להם בית, אבל כשהחלום הפך למציאות, התברר להם שגם בבית הזה נמשכת הגלות – תחושת הזרות ואי-השייכות. המסע מהגלות היא אל ארץ ישראל לא הושלם.

"האחים כהי העור יחפים בצד הדרך/ מוליכים את עלבונם ברגל אל העיר/ הם עומדים מול הבניין, הם עומדים מול לב של אבן /מחכים שתיפתח הדלת מבפנים. / הם היו נאמנים, כן, הם חיכו לה לבשורה / ועכשיו מה שנשאר זו עבודה שחורה."

והנה כמה זה נשמע כמו נכתב עכשיו. הפעם אין זו הצעדה לארץ ישראל, אלא צעדת המחאה – אז בירושלים, היום תל-אביב – בעקבות האירוע המצולם הקשה, בו נראים שני שוטרים מכים חייל ממוצא אתיופי.
המחאה ממשיכה להיות מונעת מכוח העלבון המשפיל על היחס המפלה כלפיהם. בנאי  מדבר על מאבקם מול אנשים עם לב של אבן, כלומר מול ממסד-ממשלה-משטרה אטומים. מצד שני, הם עדיין  מחכים שהדלת תפתח להם מבפנים, שיקבלו אותם כשווים בין שווים. ומדוע לא? הם שמרו על המסורת, גילו נאמנות למדינה, אבל נשארו במתחם "העבודה השחורה".  מילים פשוטות: האפליה כלפי יוצאי אתיופיה היא על רקע צבע עורם השחור. מה שנותר להם לעשות בארץ החדשה הוא "עבודה שחורה" – במשמעות הכפולה של עבודה נחותה ועבודה המזוהה עם המגזר המופלה.
יוסי אלפנט ז"ל שהפיק את השיר, הפליא בחיבור  רוק למוזיקה אפריקאית (קצב, קולות שבטיים)  המזוהה עם התרבות של יהודי אתיופיה. העיבוד המעורב העניק לטקסט עוצמות  שמבטאות את מגוון התחושות בשיר – מחאה, ניכור מצידם, ההזדהות של אהוד בנאי איתם.

 

אחים כהי העור שבאים מאתיופיה
מביאים איתם מסורת מופלאה ועתיקה
הבנים האובדים, אחרי תלאות הדרך
מגלים לאט לאט את הארץ הרחוקה
הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות
כשאומרים להם לטבול, לשטוף את התמימות.
ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור

האחים כהי העור במרכז קליטה בטבריה
מנסים לקלוט ולהיקלט וזה לא קל
מאצל הדורה, מעבר להרי החושך
אל הרחוב המקומי, הדיגיטאלי, המבולבל.
הם שנים חלמו על בית ועכשיו זו המציאות
גם בבית זה קורה, נמשכת הגלות
ואני בעיניהם ראיתי איזה אור
ומי יידע אם אברהם לא היה שחור

האחים כהי העור יחפים בצד הדרך
מוליכים את עלבונם ברגל אל העיר
הם עומדים מול הבניין, הם עומדים מול לב של אבן
מחכים שתיפתח הדלת מבפנים.
הם היו נאמנים, כן, הם חיכו לה לבשורה
ועכשיו מה שנשאר זו עבודה שחורה.

אהוד בנאי בפסטיבל הסיגיאדה 2014

 

שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


+ 1 = 7