עיון ביקורת

תיסלם, פרצופה של המדינה (מילים: יאיר ניצני לחן: דני בסן, יאיר ניצני, יושי שדה, יזהר אשדות וצוף פילוסוף, 1990)

מוסיקה ישראלית פלוס, שירים ישראלים - הגדולים ביותר

שירי מחאה מתחברים בשנים האחרונות לראפ. "פרצופה של המדינה" יכול היה להיכתב כראפ, אבל תיסלם לא הייתה מעולם ראפ. היא עשתה מהטקסט המצוין של ניצני פופ מעולה, שהצליח לשדר את המסר.
מה רצה יאיר ניצני להגיד? בואו לא ניתמם. הפרצוף של המדינה הוא בבואה של הפוליטיקאי-העסקן הישראלי הקטן והמושחת. "פניו משתקפים בחלון בפינה/ הפרצוף שלו/ הוא פרצופה של המדינה". כלומר: הפוליטיקה הישראלית היא בבואה נאמנה של החברה שאותה היא מייצגת. האזרח מן השורה לא יכול להרשות לעצמו להזדעזע, כי הוא בחר בנציגיו, מפני שהוא עצמו בבואת הפוליטיקאים בהם הוא בחר. את הפוליטיקאי כמו בוחרו לא מעניינת מהות הדמוקרטיה, שמירה על זכויות האדם, גזענות, שלום אמיתי.
בעת כתיבת שורות אלו, עברו כעשרים ושמונה שנים מאז ביצוע הבכורה של השיר. משהו השתנה? ניצני, בכתיבתו הנוקבת ידע לזהות צורת התנהגות מוטבעת של הפוליטיקאי הישראלי, מהסוג שלא ניתן לשרש. באופן כמעט ברור, הוא חזה את הדרדרות הפוליטיקאי המקומי.  

הוא יצא בבוקרו של יום קיץ מתיש / נשק לאישה, חצה את הכביש, / מכונית מטופחת נהג מיומן / שועטים לבירה – יום חדש לעסקן הקטן.
מחייג בנסיעה – ענייני מפלגה / ודואג לחלקו בפרוסת העוגה. / השיחה קולחת, הובטחו לו דברים / כבר שנים שהוא לא מייצג בוחרים.
מסמכים לעיון תקציבים לפיתוח / ועשן הסיגר לחלון הפתוח / הוא אומר לחבר מפלגה "רגע גדליה אולי תהיה השגריר באוסטרליה".
הוא משקיף אל הנוף למדינה שאהב / אז מה אם בדרך שיקר וגנב, / פניו משתקפים בחלון בפינה / הפרצוף שלו הוא / פרצופה של המדינה…
מסדרונות השררה וקומות בירוקרטיה. / תקציבים לישיבות על חשבון האינפלציה / הוא קיצץ בדקה שלושה מפעלים / וארבע מאות איש הפכו מובטלים.
מדרימים במכונית – וילונות כחלחלים / הוא קופץ לביקור, הורים שכולים / הוא שכח שהטיף בעד מלחמה / הפרצוף שלו הוא פרצופה של המדינה.
הוא חשוב מקורב הוא יהיה ויהי מה / זה הוא שיחליט אם תהיה מלחמה. / זה הוא שיקבע את חינוך ילדיך / הוא יקבע נהלים אתה תצא מכליך.
בלהט נואם לקהל מתרגש / אדמה גואלים במגל וחרמש / הצביעו נכון ואני מבקש..
תנו לי כח / תנו לצרוח / מה שבא לי / כי הייתה לי / ארץ זבת חלב
נגנו עכשיו…
ואני לא מבין מה השתנה? / אם אני האידיוט היחיד במדינה, / שחרד למחר וחולם עלי זית / ורוצה להרגיש שכאן זה הבית?
מלטף את פנייך משקיף לחלון / ואת מחייכת מתוך החלום / אוהב שאת ככה/ ולא משתנה / החיוך שלך הוא / פרצופה של המדינה…

 

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


6 − = 5