הייתי מקדיש את השיר הזה לכבוד מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר במלאת חמישים ליצירת המופת של הביטלס. איתמר חלוץ נתן לדמיונו לרוץ לפני כדי לרקוח את ההרמוניות הפסיכודליות האלו ולהשתחרר על כורסה מתניידת (ראו קליפ) לזמר על מי ש"צוחקת ומשחקת כמו בסרט מצויר". גם חלוץ משחק בשיר כאוות נפשו, מגיע בשיוט הכורסה לפיוז'ן בנוסח השישים שמתכתב לא רק עם ארבעת המופלאים אלא גם עם נערי החוף.
אני מוכן לקבל את  הגיבוב-קולאז' הביזארי בשיר, גם לפרגן לתוצאות ההשפעה של להקות השישים על היוצר, לעיבוד הרוק-בלוז-פאנקי, להרמוניות הקוליות, אבל חסר לי הקסם הראשוני שהדליק את חושיי בהאזנה למוסיקה ההיא. צומת Alexandra-Clyde חסר את הכישוף והמסתורין של היצירה הנ"ל, והתחושה היא של לא מעט יומרה, ולא משהו מקורי שיהפוך ליצירת פופ בת אלמוות מתוצרת הבית של החלוץ. בינתיים – סינגל ראשון. אולי בבאים נתרגש יותר.

I met a girl, her name was Nancy/ You can tell by her looks, She's not that fancy/ She laughs and acts as if she's in a cartoon/ Maybe I've compromised, I've fallen for a baboon
But she had eyes so bright/ Like a full moon's light/ And I'm not sure where it's going/ But I can't stop the wind from blowing/ A drunken kiwi sits beside a fire stove/ look serene as if wrapped by acceptance gloves/ And he gives a wink and I understand/ The clock is ticking, I'm near the end/ And now she's on my mind/ And my thought it's hard to find/  And my thrill I just can't hide/ Sitting here in Alexandra-Clyde