נוסע, מתגעגע, הלב שנגנב, הכאב. השריטה. החריזה הפשטנית. הקלות בה כותבים פזמונים. ההשחלה הלא קוהרנטית של משפט ("פחות מרוכזים בעצמנו") המהירות שבה משחררים מילים. היומרה של נוסטלגיה בשחור-לבן. אליעד כנראה כבר יכול להרשות לעצמו.
המוסיקה הוא מכלול מרכיבים מוכרים אצלו. קול מעט אפרורי, משדר כאילו טראומת אהבה בגוון קולי מלנכולי מתקתק, בסלסול תחושתי טבעי, בקישוט של צליל אקוסטי, בקצביות של קלילות מחניפה. התחושה היא שיש במוסיקה הזו יותר לבוש מוסיקלי מסוגנן מאשר עומק ואותנטיות.
מהופנט, מכל מבט, / היא משגעת. קח אותי
כמו עץ הדעת, היא משוגעת /מוציאה אותי מדעתי.
איך אני נוגע? לא יודע/ היא גנבה לי את הלב.
כלום כבר לא פוגע ,לא שומע/ כי רק אותה אוהב.
אז אני נוסע לפעמים, מתגעגע לימים/ איך אני ואת היינו תמימים?
פחות מרוכזים בעצמנו.
וזו את, אני נשרט/ כשהיא נוגעת בכאב
היא פוגעת כשהיא פוסעת/ בשבילים שעל הלב.
איך אני נוגע? לא יודע/ היא גנבה לי את הלב.
כלום כבר לא פוגע, לא שומע/ כי רק אותה אוהב.
אז אני נוסע לפעמים, מתגעגע לימים…