קחו את הטקסט הזה ונסו להלחין אותו. יש מצב? דליה רביקוביץ לא הייתה ככל הנראה מדמיינת שכך יישמע השיר שלה. אפרת בן צור לקחה אותו למקום שלה. שיר על חדלות כמהות. המשוררת שיחקה ב"נעלם", "עולם", "היעלמות". שיר על אי-הימצאות, היכחדות, התכלות, יציאה משדה הראייה של החיים – "חשך על פני תהום". תרצו בית עלמין. מוות.
בן צור ניסתה לתת לשיר תנועה מוסיקלית במקצב ובמנגינה ובהפקה אקוסטית שמעניקים לשיר נרטיב ספק מפוקח, ספק נוגה, ספק מהורהר. המוסיקה מפקיעה את השיר מתמציתיותו. הוא קצר מאוד, ויש לחזור על משפטים כדי למתוח אותו. זו אולי אחת הבעיות האקוטיות בהלחנת מה שמכנים בעגה העממית "שירי משוררים", שאינם פזמונים במהות. דווקא החזרה על המילים "ושם המקום נקרא עולם" בהפקת האמביינט בחלק השני מקרינה את תחושת החדלות, ההיעלמות. בשורת סיכום – יש משהו נועז ביומרה של אפרת בן צור להלחין את השיר, ועם זאת אני בתחושה שיש כאן גם משהו לא אינטגרטיבי, שמחטיא את השיר. קליפ הוידיאו של מיכל צ'יטיאט לעומת זאת מעצים אותו, וכאן לחלוטין יש מעשה של חיבור אפקטיבי.
אָדָם יוֹצֵא בַּבֹּקֶר אוֹ בַּצָּהֳרַיִם אוֹ בָּעֶרֶב מִבֵּיתוֹ וְנֶעְלָם.
מַה פֵּרוּשׁ נֶעְלָם?
וַהֲרֵי מִי שֶׁאֵינוֹ כָּאן נִמְצָא שָׁם. אֲבָל נֶעְלָם כִּפְשׁוּטוֹ נֶעְלָם.
פֵּרוּשׁוֹ נוֹטֵשׁ, פֵּרוּשׁוֹ נָטוּשׁ פֵּרוּשׁוֹ הָלַךְ לְכָל הָרוּחוֹת.
וְזֶה הַהֶסְבֵּר עַל דֶּרֶךְ הַטֶּבַע: חֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְּהוֹם.
וְשֵׁם הַמָּקוֹם נִקְרָא עוֹלָם עַל דֶּרֶךְ הַהֵעָלְמוּת
