קראת לי אסתר/ שרציתי לשכוח/ וגיליתי שמחה/ במקום שרציתי לברוח"

זוהי אסתר אנקרי שיש בה כמעט הכל במגוון די נדיר: גם מידה של מזרחיות, גם אירופאיות, גם רוקיסטית.  ננסח זאת כך:  באתי אנקרי משהו ראשוני-שורשי, תאטרליות לא מוגזמת, לא מתייפייפת בכוח. מצלול קולי שבאמצעותו היא יכולה ללכת על כל סגנון. גוון מזרחי שאינו מפריע לה להיות עכשווית. נכון שאין לה אמירה ברורה, אבל בטונים יש משהו אותנטי ואמין.
אנקרי לא מנסה להיות אתנית בכוח. זו לא שאלה של IN או OUT. הניחוח המזרחי ב"מכל הטיפות אני בוחרת בך" מוסיף קישוט יפה, אם כי שיר האהבה הזה הוא מערבי במהותו. צליל הכינור של סמסון קמקר ב"קראת לי אסתר" הופך את השיר מזרחי-אדמתי ומעודן כאחד.
היא שרה נינוח מאוד, בחיוך פנימי ובחום, בנעימות מלנכולית משהו כאילו משהו הבשיל בתוכה מאז התקליט הראשון, והמלודיה שלה מסתלסלת בקלות. הבעיה היא עדיין בטקסטים. אחדים מעט מרוחים. ב"כמה רעש" אתי מנסה פסיכולוגיה באגורה על "הרעש בחיי" – "לא יכולה לקרוא את תנועות שפתיי", ו"אתה מוזמן לאסוף את שייריי". אני, אישית, הפסקתי להאמין למילים כאלו, אבל, המוסיקה – יופי. הפקה אתנית אקוסטית של אלון אולארצ'יק שמטעינה את השיר השקט הזה בחשמל.
או: "לולו", שיר חתונה קצבי מזרחי ("אם הייתי לובשת שמלה לבנה/ והייתי דומה לבנות של השכונה/ הייתי מקבלת טבעת עגולה/ והכוס היתה נשברת מתחת לחופה") וכאן אנקרי מצליחה אולי ליצור את הגשר הכי חזק שבין פופ ישראלי למוסיקה מזרחית. גם הקטע החפלאי הזה, שאתי אמונה עליו, שנותן עוד צבע עז למוסיקה שלה. ומצד אחר שלה – היא שופעת רומנטיות כזו שמגיעה עד תפילה, מיתר הנפש ששר בליווי פסנתר ב"טיפה בים שלך".
ראינו לה הרבה בעיניים בתקליטה הקודם. עכשיו מקשיבים לקולה הפנימי. זה הקול והצליל, פחות ה'מסר'. זמרת ייחודית שבין הצליל המערבי לסינקופה המזרחית, ואולארצ'יק הוא האיש שמסלסל יחד איתה.

כל המילים והלחנים: אתי אנקרי הפקה מוזיקלית: אלון אולארצ'יק