דני ליטני. צילום: מרגלית חרסונסקי

חוגג יום הולדת 75

דני ליטני

זאפה ת"א
4.5/5

הוא כבר לא יכול לסבול את "ציף ציף מעל הרציף", להיט שהוא הלחין לטקסט של ירון לונדון. אני בן 75, אומר דני ליטני, זה כבר לא מתאים. ליטני צודק. השיר הזה גם נשחק עד דוק. עבר זמנו. אבל כשדני רובס עלה לבמה להזכיר לו, שהוא בן 75, הסכים ללכת על דואט לזכר ההופעה המשותפת שלהם. הוציאו את הקטר הישן לדרך.
ליטני יודע בדיוק מה מתאים לו נכון לעכשיו, לגילו, גם לקהל. לא, לא שירים חדשים. אבל הוא בוחר את הישנים הכי טובים מבחינתו. על הפגיעה האנושה בשמיעתו שומעים כבר כמה שנים. המפתיע הוא, שגם אם פה ושם שמעת זיוף, עדיין אף אחד ללא יקח ממנו את מה שיש לו, וזה לא מעט. לא רק מוסיקה. ההומור הסרקסטי, העקיצות העצמיות, היכולת לתקשר בחופשיות, שאומרת משהו, כמו לא שם זין. כלומר – כל שיש לו לומר כולל פטפטת מיותרת, הערות ציניות ושאר סיפורים. כמובן: השירים שממשיכים להיות אקטואלים כמו "היום בו נפלו השמים", שיר שאומר: "צריך ללמוד לשחות עם הזרם/ ללכת איתו עד הסוף / צריך לשחות עם הזרם / ללכת איתו עד הסוף".
דני ליטני עדיין הולך נגד הזרם. זה ערב פולק מיוסיק ברוטב בלוז מייד אין יזראל. הוא שר שירי מחאה של בוב דילן. נכון ש –  Blowin In The Wind  ב-2018 יכול להישמע  אנכרוניסטי, אבל בסגנון שלו,  ליטני יכול להמשיך לשיר את "כמה שנים נצטרך עוד למות לפני שנלמד איך לחיות". המשפט נשמע תמיד רלוונטי בארץ רבת יגון. התשובה, כמו תמיד, מתעופפת איפשהו ברוח.
למעשה, רוב השירים המאוד מוכרים נשמעים רלוונטיים בשירתו הבלוזית הסדוקה. שירים ישנים שלעולם אינם מתיישנים. אפילו "ולא היה בינינו אלא זוהר" נשמע אחלה בפעם האלפיים ושתיים. "תפסתי ראש על הבר" של שלום חנוך, בביצוע הכי בלוזי ששמעתי לשיר – קיבל עירוי דם. "משבר אמון" נשמע עדיין מאוד אקטואלי,  וגם: "יחס חם", "היום בו נפלו השמיים", "עד סוף הקיץ" שממשיך להפעים כארבעים קייצים אחרי שנולד לסרט "שתי דפיקות לב", "ימות משיח"? – מהשירים הכי חזקים של ליטני. אנגלית? את הבוקס טופס אתם מכירים?" שואל ליטני, כשהוא שר את The Letter המוכר מקאבר של ג'ו קוקר. על "נוק נוק און הבנס דורס" אומר ליטני: ידידי, מאיר אריאל, תירגם את זה "טוק, טוק, טוק, על דלתי מרום". ליטני עדיין שר ממקומות שמתחת למיתרי הקול:  Mama take this badge from me / I can't use it anymore / It's getting dark too dark to see / Feels like I'm knockin' on heaven's door 
בסיום שר ליטני ביצוע מצמרר של "אופליה", הסיפור הטראגי והשיר – עדיין במלוא העוצמה הפנימית, בדרמטיות מאופקת, שטוענת את השיר מחדש בתוכן אמוציונאלי עמוק. גדי בן אלישע בגיטרות ("משמש לי אוזניים- אם הגיטרה שלי מכוונת. יעברו עוד איזה שנתיים והוא ישמש את יתר האברים"…) ואלון רדאי נותנים מינונים נכונים. חסר לי פה ושם איזה צליל סקסופון חם. זה היה יכול להוסיף תבלין נהדר להופעה.
האיש אמנם מתנדנד, יורה משפטים כמו זרוק מטורלל, זיופון פה ושם, אבל כזמר – זה דני ליטני במיטבו. בקומוניקט שפרסמו ב"זאפה" מצטטים ביקורת ישנה שכתבתי על ליטני"ליטני הוא טרובדור, ששר את עצמו עם מפוחית תלויה סטייל דילן…נער סיקסטיז, שאומר לנערי האייטיז בואו תלמדו איך שרים…אופליה שלו מרגש כמו תמיד…ליטני הוא זמר שמתפוצץ מבפנים, מעניק לשיר נפח מלודרמטי". אז אנחנו כבר לא באייטיז והוא לא בדיוק נער, למרות שמנטלית על הבמה, הוא עדיין חזק שם. כזמר – אני מאמץ בלי בעיות את הביקורת ההיא. אומרים עליו שהוא הבלוזיסט העברי היחיד. יש כאלה  שחושבים כי בלוזיסט יכול להיות רק מי ששורשיו הם בלוז, ואלה הם בדרך כלל אנשים שעורם שחור. התאוריה הזו התנפצה ברעש בלוז עברי נפלא בזאפה –  במלאת לו 75. מזל טוב, דני!

 צילום: מרגלית חרסונסקי

יחס חם

מתעופף ברוח

ולא היה בינינו זוהר

משבר אמון

אופליה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן