פופ איטלקי מבחינתי נשאר אי שם בשישים ובשבעים, מדומניקו מודוניו ועד פסטיבל סאן-רמו בימים שהוא הוא היה פסטיבל הזמר הישראלי. שמות כאדריאנו צ'לנטנו, ג'יאנו מורנדי, ג'יליולה צ'ינקוונטי, פפינו די קפרי, ניקולה די בארי שמורים במחבואים הנוסטלגיים שלי, מעוררים ריגושים חוזרים. הפופ האיטלקי של השישים-שבעים היו רווי השפעות מבחוץ. ממוסיקה לטינית ועד פופ אנגלי.
נולדו הרבה  מאוד להיטים מכל סוג, מלודיים, עסיסיים, שירי אהבה יפים, טונות של שמאלץ נוטף, אבל הזמן הוא שופט עליון,  והאוסף הזה הוא מעין מסע לאחור בלי לוצ'יאנו פברוטי ובלי בוצ'לי שאומר: איזה יופי לפתוח מרפסת, להציב קערה של גרעינים לבנים ולימונדה, לחפש קצת בריזה מהים התיכוני ולשיר יחד איתם באיטלקית, ואתם הרי יודעים שבשביל ליהנות ממוסיקה איטלקית, ממש אין צורך ללמוד איך מתחברות המילים למשפטים. "לונטנו", "במבולה", "קאסה ביאנקה", "מוליינדו קפה", "טינטרלה די לונה", "נל בלו דיפינטו די בלו". מה כאן לא מובן?

דומניקו מודוניו – אני צובע בכחול. (Volare) האיטלקית נמסה כמו חמאה בשמש, כשדומניקו שר "וולארה הו הו קנטרה הו הו".ו"מל בלו דיפינטו די בלו". צליל אורגן המונד מוביל את הקול הנשפך הזה.

דומניקו מודוניו – גשם יורד (צ'או צ'או במבינה) דומניקו דרמטי, מספר את הסיפור כמעט בבכי (שתמיד הצחיק אותי), בעיבוד קצבי מסעיר. הגשם יורד והדמעות זולגות. ואיך שהוא קורא לה "צ'או במבינו!" נשבר הלב.

פאוסטו לאלי – "למי" שזה באיטלקית A Chi, או כפי שהזמר שר "א-קי", סלואו מחץ שהצמיד המון זוגות בארבעים השנים האחרונות, ושוב נהר של דמעות על סיום האהבה. לחן שחונק בגרון, שמגרה את בלוטות הצער והדמעות. "א-א-אקי" שר הפאוסטו ושבר מיליוני לבבות.

מריסה סאניה – בית לבן – עיבוד תזמורתי לשיר שנקרא Casa Bianca – אחד המקוריים ביותר מהרפרטואר של אז.

איווה זאניקי – צועניה, המוכר אצלנו כ"זינגרה" – שיר, גם זה סלואו, ריקוד כל הזמנים, פופולארי עדיין בשמחות מקומיות.

נדה – כמה קר – נדה המצוינת הייתה קול שונה וחריג ממה בהשוואה לזמרים איטלקים אחרים. "מה קה פרדו פה" הוא שיר פופ קצבי, להיט בלתי נשכח, והביצוע כאמור מעיד על אחת מזמרות הדור החדש המשובחות שקמו למוסיקה האיטלקית.

גם פטי פארבו  ב"הבובה" הגישה שיר כמו ששום זמרת לא הגישה במעבר מקול נמוך לגבוה. ה"לה במבולה" שלה הוא אחד הלהיטים היותר דרמטיים של אותה תקופה, מנגינה ועיבוד שמעניקים שליר הזה חיי נצח.

טוני רניס ב"מתי מתי מתי" ("קוואנדו, קוואנדו, קוואנו") מביא משב רוח קליל יותר עם ברוח הסמבה הברזילאית, בעיבוד אקוסטי אוורירי, וגם זה להיט שאין לו גיל.

רוקו גראנטה שר ברוח לטינית משובבת נפש את "מרינה", להיט שנשחק בזמנו מרוב השמעות. נשמע כבר מיושן.

כנ"ל רביעיית מרינו מריני  ב"טוחני הקפה" – "מולינדו קפה" – שיר ששרף את גלי האתר בשישים. זמרי מרינה נמצאים אף הם על הגל הלטיני, וזה עוד להיט שהדור ההוא מלפני כארבעים שנה שמע עד מיאוס.

מינה "משתזפת לאור הירח" ברוקנ'רול  באבל גאם קליל עד שערורייה.  באיטלקית אומרים את זה "טינטרלה דילונה".

https://www.youtube.com/watch?v=2_XqNDSeob0

פפינו די קפרי ממשיך בקצב דומה ב"טוויסט סנט טרופז"

ואז כדי לאזן  – מקבלים בלדה רומנטית הורסת "לונטנה דאלי יוקי" – רחוק מהעין, רחוק מהלב, ששר ברגש רב סרג'יו אנדריגו. 9 בסולם הנוסטלגיה.

איווה זניקי חוזרת בעוד להיט ענק –  "תיבת נוח", L'arc Di Noe – וגם זה מהמיושנים שאוהבים להמשיך לשמוע פה ושם. מקהלה גרית נכנסת ב"טום טום".

טוטו קוטוניו שר את "האיטלקי" אחד השירים היותר פופולאריים במקומותינו, שמוכר אצלנו כ"אני חוזר הביתה" ששר דורון מזר.

ל"ויוה איטליה 2"