יש קרן אור בקצה מנהרת החושך? כשהכותב פוקח עיניים, הוא רואה "עולם שהזיל דמעות של דם". המטפורה המוקצנת אינה ממש קשורה לשיר המתאר מצב נפשי על הפנים. מעביר את חייו, בורח מעצמו, אין מטרה מוגדרת. אהבה שהייתה איננה. גם ההכרה שהוא חי במלכוד של עצמו אינה מסייעת אלא לזמן קצר. התחושה הכללית: אבדון אישי. שוקע ונעלם, כמעט אינו קיים. הקשר לעולם שמזיל דמעות של דם – פחות ממקרי בהחלט.
הטקסט הדכאוני הפשטני הוא חומר לפגישה ראשונה עם מרפא נפש. המוסיקה מלו-מלנכולית, לא מהסוג שמייצרת מלודרמת קשה, אלא שיר דרכים במקצב ומלודיה עגולה שמתיישרים ברכות מענגת על מסלול נסיעה מרכזי. כשישי בן נר שר – "כך את חיי אני מעביר בין לידה למוות" – זה אינו נשמע טראומה נפשית. העיבוד וההפקה דאגו לחומרי ריכוך בנוסחי פולק רוק  מתיידדים. היוצר מרגיש שהוא חי "בין קיר לקיר, בין ריק לריק", אבל המוסיקה הקליטה והטון המרוכך אינה מעבירים את התחושה.

נעתקה הנשימה של העולם בין ארבע לחמש/ לפני הבוקר הנורא/ בטרם יום המגשש ובא
התבוננתי בראי, עיניי טרוטות/ ואיש צעק מבעדן/ "עצום אותן שלא לראות"
התאמצתי לא לפקוח אך עיניי מרדו/ נפתחו אל העולם שהזיל דמעות של דם
כך את חיי אני מעביר/ בין לידה למוות/ בין קיר לקיר/ מריק אל ריק/ מלבן אל לבן/ ובלי למה/ ובלי לאן
נוסע אל העיר בה איש אותי אינו מכיר/ ומסתווה בין בניינים/ כאילו יש לי עניינים
רוצה הביתה אך ביתי הולך איתי לכל מקום/ נכנס לסופר המקומי/ קונה סיגריה ועיתון
זה קורה כשאני קם בבוקר ומביט הרחק/ הרי בסוף אני אמות/ זה משחרר ומשתק
כך את חיי אני מעביר/ בין לידה למוות/ בין קיר לקיר/ מריק אל ריק/ מלבן אל לבן/ ובלי למה/ ובלי לאן
מחפש במגירה מכתבים של אהבה/ היא באמת אהבה/ היום כבר אין את מה
צצה מחשבה לפתע- אני עבד לעצמי!/ אז בידי גם לשחרר/ומה כבר יש לי להפסיד?/ זורק הכל ונשכב על הרצפה/ נושם עמוק/ עד הפעם הבאה
כך את חיי אני מעביר/ בין לידה למוות/ בין קיר לקיר/ מריק אל ריק/ מלבן אל לבן/ ובלי למה/ ובלי לאן
זה קורה כשאור הולך ונעלם/ אולי זו השעה שבה/ משהו נעלם בי גם
ונעלם ושוקע/ ושוקע ונעלם/ עד אשר אני/ כמעט איני/ קיים