יורם טהר לב קורא באמצעות ליאור כהן למשה רבנו לחזור עם הלוחות. משההוא כנראה לא הכתובת הנכונה. אמנם ראה את אלוהים ועתיד היה להנהיג את ישראל, אך נפטר בגיל מאה ועשרים שנה, על סף הכניסה לארץ. התאפשר לו רק לצפות על ארץ ישראל מרחוק, מעל פסגת הר נבו בארץ מואב. הקריאה של טהרלב להזעיק אותו זה סוג של הומור עממי, שמזכיר רוח הפזמונים של פעם. גם עגל הזהב הוא מושג שנשלף מדי פעם כדי לומר שהעם כמנהג העבר נוהג, ממשיך לסגוד לו, ומצד שני – מחפש מושיע.
קלילותו של הטקסט זוכה למשב רוח קצבי שחובר לאמירה הפשוטה-פופוליסטית משהו. אם יש משהו שמרים את הטקסט הזה, הרי זה הצליל המזרחי (ג'ומבוש, דרבוקה) והקצב המעניקים לשיר עוצמות מוספות והופך אותו לסוג של פופ עממי לשירת רבים. קולו המעומעם משהו של ליאור כהן חובר יפה להפקה המוסיקלית.
בוא נא בוא נא בוא משה רבנו/ והבא איתך את הלוחות
שוב לרגלי ההר עומדות רגלינו/ כמעט איבדנו כבר את הכוחות
במדבר שנים רבות תעינו/ הרבה יותר מארבעים שנה
אבל מאז ימי אברם אבינו/ לא איבדנו את האמונה
בוא נא בוא נא בוא משה רבנו/ אל נא תתבושש
בוא נא בוא נא בוא משה רבנו/ עם עמוד האש
נודדים אנחנו כל חיינו/ נצרבים בחום ובקרה
בוא נא בוא לרגע והראנו/ את האור בקצה המנהרה.
בוא נא בוא…/ והעם רוקד/ אז וגם עכשיו
והעם סוגד/ לעגל הזהב
בוא נא בוא…/ אם הליל אפל/ אם היום קשה
כל העם שואל/ איפה הוא משה
