את הסיפור שלה מספרת מאיה פסטרנק בטון מדוכדך. השיר הוא תאור ניסיון לשרוד בתוך שגרת חיים, מול סיטואציה שמפרה הימיומיות החוזרת על עצמה, הדורשת החלטה בעקבות ההודעה כי התפנה מקום במחלקה, וכי מחכים לה. אכן: עוד יום של אחיזה בשגרה אינו פותר את הבעיה שבגינה את צריכה לצאת מן השגרה. גם הם (צוות המחלקה) מודעים לכך שלא ניתן עוד לקיים את השגרה.
צלילי פסנתר מכניסים לקו אווירה אפרורי מלנכולי, מנגינה עצובה ענוגה שמשדרת את הנרטיב עקב בצד אגודל. מאיה פסטרנק שרה את האירוניה שלה בבהירות צובטת – חיים אמביוולנטיים בין עיסוק באמנות שמאפשר – "כל מה שארצה" ובין מצב של מוות. פסטרנק מצליחה לשדר רגשות מנוגדים במוסיקה ובטון נוגעים, מגיעים, מחלחלים.
זה יום נוסף של אחיזה/ בנפש וביציבה
הדרך אל העבודה/ קפה קצר, שיחה קטנה
בערב איזו הופעה/ העיר ומה שמציעה
וגם אני אקפיד/ על הופעה נאה
צריך לקחת החלטה/ הם התקשרו והתפנה
מקום במחלקה/ להתיצב מחר בזמן
הם מחכים לי שם הצוות וכולם
מה שהרגשתי הם יודעים כבר ממזמן
שלא ניתן עוד לקיים, את מלאכת החיים
את השגרה
זה יום נוסף של עשייה/ לאזרחית מין השורה
עם ידע באמות מידה/ תרבות גבוהה, אסתטיקה
היופי והאמנות סביב/ נותנים לי הזדמנות
להיות כל מה שרק ארצה/ או סתם למות
