קובי אוז

מהו הצליל של האמונה?

צליל מכוון

סדרת מווסיקה ב"כאן" בהנחיית קובי אוז
3.5/5

קובי אוז מריץ סדרה על המוזיקה הישראלית בערוץ 11 ("כאן"). הוא מנסה לבדוק סוגיות אחדות הנוגעות ליצירה וליוצרים במוסיקה המקומית, אולי גם להגיע למסקנות. פרק 2 "שמע ישראל – הצליל של האמונה" מנסה לבחון את הקשר של המוסיקה הישראלית ל"עולם האמוני", כפי שאוז מגדיר דת ואמונה. אוז ראיין לא פחות מ-28 אמנים, כדי להגיע לתובנות. אחרי 53 דקות יצאתי קצת מבולבל.  ההרגשה היא של סלט ושאר ירקות ללא הגדרת קו ומטרות.  התוצאה, בסופו של דבר, היתה נגיעות בנושא מזויות שונות אבל לא תובנות עומק. אוז רצה בעיקר לדעת היכן אלוהים נמצא במוסיקה של המרואיינים. מה שהוא לא חקר לעומק – אולי על חשבון כמות המרואיינים – הוא מהות האמונה כמקור השראה ליצירה, אמונה במוסיקה במובן המיסטי-דתי, אמונה במוסיקה כטרנד ופולחניות. בסופו של דבר, הפרק הזה  הוא לא יותר מאשר ניסיון שטחי לחפש אצל מוסיקאים את האלוהים. את אוז לא מעניינים כותבי טקסטים. הפרק מתמקד בעיקר במוסיקאים -מלחינים-זמרים, כאילו רק אצלם יש לחפש את הקשר לאמונה.
הוא כמעט אינו התייחס לקשר בין מוסיקה ישראלית חדשה למוסיקה יהודית מסורתית – דרכי הבעה יהודיים מקוריים חדשים בחיים המודרניים. האם הולכת ונרקמת כאן תרבות מוסיקלית ישראלית – יהודית חדשה, שצלילה מתפשטים לא רק בגבולות המדינה, או שמדובר בטרנדים חולפים של מוסיקת פופ בעל סממנים יהודיים? מה מקומם של אמנים כמו שולי רנד, ישי ריבו, יונתן רזאל במוסיקה העכשווית. האם הם אמנים שמסמנים מפנה-מגמה, חיפוש משמעות בחיים, געגועים לבית אבא ואמא? האם המוסיקה האמונית מצליחה להתחבר לרוחות הפופ והרוק החדשות? על השאלות האלו כמעט פסח. היתה תחושה שכמות המרואיינים אטרקטיבית יותר מאשר להוציא פרק מעניין, עמוק  וייחודי על הצליל של האמונה.

נורית הירש דיברה על זהות של "צליל יהודי" ("אנחנו עם בוכה, אוהב לבכות"), על כך שהוקסמה מסלסולים ומאהוולים, על "עושה שלום במרומיו" שהפך סוג של המנון בבתי כנסת בעולם ועל המוסיקה כאלמנט רוחני המשמש מפלט מפני ריקנות וחיפש משמעות מתוך מצוקה.
ליאור אלמליח דיבר על  המוסיקה היהודית כשמושפעת מאלמנטים לא יהודיים ("היהודים הם הצוענים הכי גדולים בעולם") הוא היחיד שהתייחס לקול ומשמעותו במוסיקה היהודית ועל הנוסחים השונים שבתפילה היהודית.
שלמה בר מיקד דבריו  בשפה העברית כשפת קודש.
סאבלימינל התייחס לראפ בעברית.
דקלון שם הדגש על היגוי תימני.
אלי לוזון ציין כי התפילה והשירה שלו – חלק בלתי נפרד.
קורין אלאל ציינה את טעמי המקרא במוסיקה היהודית ואת החיבור שלה לקהלת.
שלמה גרוניך דיבר על הקשר שלו לתפילה, על העובדה ש"אבינו מלכנו" שלו נולד ממקור טהור, גם בלי להיות מחובר לדת.
קובי אשרת – סיפר על חזן בחיפה כמקור השראה.
עמיר בניון על הצמרמורת שגרמה לו "ברכת הכהנים".
דני סנדרסון דיבר על "מודוסים יהודים קטנים" במוסיקה שלו
ירדנה ארזי – על כך שמוצאים אלמנטים יהודיים בשירים אחדים שלה.
ריטה סיפרה, כי מעולם לא עלתה לבמה בלי להגיד תודה לחזק מכל.
אתי אנקרי חשפה, כי לעיתים היא מבקשת מהשם שיתן האפשרות לשיר, כי השירה היא כלי להתחברות פנימה. זוהי מהות הכמיהה לאמונה.
אורן ברזילי ציין כי אמונה היא דבר מאוד אישי. "אני עוטף עצמי במנגינות ועולה מעלה".
יוני רכטר רואה במוסיקה "סוג של דת" – "יש לי ידע שנותן לי כוח"
טונה איתי זבולון חושב שאלוהים זה היפ הופ. "זה המיינד שלי"
ארקדי דוכין כועס על אלוהים אפילו שונא אותו אחרי הטראומות המשפחתיות שעברו עליו. "יש מחסום בינו ובינו. אני לא מצליח להגיע אליו ישירות"
צביקה פיק דיבר על המוסיקה שכתב ל"שמע ישראל אדושם אלוקנו". "בעולם היהודי לא האמינו שזה לא שלי".
עובדיה חממה סיפר על ההשראה ששאב מקורס ללימודי קבלה כדי להגיע לשיר כמו "אנא בכוח".
ישי ריבו טען כי הוא עלה על גל העובר על עם ישראל, שבו המוסיקה האמונית מבטלת מחיצות, ציניות ומחלוקות חברתיות ופוליטיות.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן