שחר אבן צור מתרפק על השמונים בגעגועים. באידיאליזציה של תקופה אינך רואה פגמים. הכל נראה טוב מנקודת המבט העכשווית. אתה מתגעגע לפשוט ולתמים, למרות שאז ממש לא היית מודע שאתה חווה את הפשוט והתמים. ב"הקונפורמיסט" בתחילת שנות האלפיים יהלי סובול שר: "נזכר בשנות השמונים תמיד כשיש גשם, כאילו שהיה חורף כל הזמן". אז כן: שנות השמונים טבועים חזק בזיכרון של חברי "מוניקה סקס". שחר אבן צור אינו מתייחס לעכשיו פרובלמטי כשהוא שר על השנים ההן. מהפרספקטיבה הזו – "רקדנו אז בשביל לחיות". ומה היום? יש כאן חסר השוואתי שפוגם בשיר. השיר הקצבי מוביל אל הזמנים ההם בצליל אייטיז, שמזכירים להקות בריטיות של אותם ימים. הקול של אבן צור נשמע מתקתק מרוחק על איזשהו תדר נוסטלגי. התזמור מכניס לאווירה אופורית, מעין מסע חלומי לאחור במנהרת הזמן. כנוסטלגיקן כרוני נלקחתי די בקלות בשבי השיר הזה.
טלוויזיה צבעונית/ עם כפתורים שזזים בנקישות/ שלג מכסה את המסך
מנסים את ירדן לקלוט/ בלילות הקיץ עם חלון פתוח/ נרדמנו עם הרוח מהים
תל אביב הייתה מקום בטוח/ כשביירות הייתה חורבות ודם
ואנחנו ידענו לרקוד/ לא התביישנו/ רקדנו בשביל לחיות
ברחנו/ לא ידענו מה שרנו/ רקדנו/ אני ואת ידענו לרקוד
באולם האירועים/ מלצרים מגישים את המנות/ כולם באים בראש אינדיאני
או טופר או גזוז/ בכניסה תמיד היה מפל/ שנשמע את המים הזורמים
וברקע שם ניגנו/ להקת הדולפינים/ ואנחנו ידענו לרקוד
לא התביישנו/ רקדנו בשביל לחיות/ ברחנו/ לא ידענו מה שרנו
רקדנו/ אני ואת ידענו לרקוד
