מיהו זמר טוב? הריאליטי מיוסיק של "אביב או אייל או מירי" מציג את הדילמות והפערים. אייל גולן אינו מכיר כמעט במושג סינגר-סונגרייטר. מבחינתו קול טוב הוא קול טוב. ניצן בלום (25) שרה Unintended של מיוז עדין וקטן. גולן לעג לביצוע. הוא אגב, לא שמע על מיוז, להקת רוק אלטרנטיבית. אילו שמע את השיר הזה במקור – היה מבין את איכות הביצוע של בלום. גפן אהב את השבריריות העדינה שלה. בשלב מבחן הקהל היא קיבלה מאייל גולן את "נאסף תשרי" של צביקה פיק ומגפן את I'm Not In love של טן סי סי. היא לא עברה את מחסום 500 הנקודות. מירי מסיקה לא נתנה לה 100 נקודות חבל הצלה. גם מסיקה אינה מכירה בביצוע מינימליסטי. מבחינתה – לשיר באנגלית ובעדינות – זה כאילו להיות נורא מגניבה ותל-אביבית. "אני חושבת שאת צריכה יותר להתאמץ. יש פה קהל. צריכים להילחם. זה דם". מסיקה מחפשת "דם" בשירה. מבחינתה להיות "תל אביבית" זו כמעט עבירה על חוקי האמנות. גם היא וגם אייל גולן אינם יוצרים, אלא זמרים מבצעים, וההבדל אינו קטן. עולם המוסיקה של השנים האחרונות גדוש ביוצרים זמרים נפלאים, שאינם בולטים דווקא בקול ענק, אלא בשירה שהיא קוהרנטית ליצירה. לא כל מוסיקה דורשת "להתאמץ", "קול גדול" ו"דם". הגישה של מסיקה את גולן היא אולד אולד סקול, שכבר עבר מן העולם. מי שאינו מכיר במושג סינגר-סונגרייטר, באיכות של זמר יוצר, בשירה אישית, פואטית ומקורית – לא ראוי לשמש שופט בתוכנית מוסיקה. ההבדל בין מסיקה וגולן – שהיא מספיק מנוסה ומקצוענית כדי להבחין בין זמרת מנייריסטית שיש לה קול גדול, אבל שרה ללא רגש כמו אילור בר ששרה את "דמעות" (זאב נחמה/ תמיר קליסקי) שבחר עבורה גולן. לא כל קול מהמם מעיד גם על ביצוע מעולה. שיר אינו רק החצנה. בביצוע טוב יש קודם כל הפנמה. מסיקה מבחינה בכך. לאייל גולן יש כישרון מולד של זמר. הביצוע שהוא נתן ל"הפרח שנבל" ששר עידן ארגוב, אחיינו של המלך, הוא דוגמא לקאבר מעולה. מכאן ועד למעמדו כשופט בתחרות מוסיקה – המרחק לא קטן. גולן טען כי בגלל שדיבר על זוהר ארגוב – השיר הפך "ריק מרגש". גם אם הייתי מבין על מה הוא מדבר (ולא הבנתי) זהו טיעון ריק מתוכן ומריח ממניעים לא עניינים.
נ.ב. "ועם הזמן" אינו שיר של אביב גפן, אלא של השנסונר הצרפתי ליאו פרה. גפן ביצע והקליט קאבר שלו.
