צלילים מתוקים סטייל לאב סונגס שנות השישים עומדים כמעט בסתירה לטקסט האורבני המנוכר. תל-אביב של עודד גולדשטיין היא עיר מעקרת רגשות – "לפעמים כל כך נזהר/ עד שלא מרגיש דבר/ לא כואב אבל גם לא אוהב". גולדשטיין הוא סינגר סונגרייטר שאינו מתפאר בקול יוצא דופן – במיוחד בנמוכים. בטון הגבוה הוא מצוין ממש כמו במבנה של השיר, בשימוש בגיטרה אקוסטית, במבנה המלודי, בסאונד החי שאכן מזכיר את העידן הלא טכנולוגי. השיר הוא פרפרזה יפה על להקות הסיקסטיז, שבי מעוררת דווקא געגועים לימים פחות מנוכרים.
תל אביב נבנית ומתפרקת / וכמעט כבר חודש בודד / הדירה ממול עומדת שותקת / ומכל כיוון נשקף אלי רק הד
ליד הדלת תליתי תמונה / שתזכיר שאין שמות לימים / שהזמן הוא כמו מנגינה / והקצב הוא רק מבפנים
לפעמים כל כך נזהר / עד שלא מרגיש דבר / לא כואב / אבל גם לא אוהב
אתה דופק לי על הדלת כמו אביב / אני מסביר שרק מתחיל אצלי החורף / בלי מילים / צריך רק להקשיב
ולא לבכות שתסובב שוב את העורף
תל אביב לוקחת הפסקות / גם אצלה הופיע איזה קמט / תן סטירות או תן נשיקות / רק תתפוס אותי על אמת
לפעמים כל כך נזהר / עד שלא מרגיש דבר / לא כואב / אבל גם לא אוהב