עמיר בניון שר בלשון נקבה שיר של רעייתו, המשוררת מרים. זהו שיר לירי קלאסי, שמעמיד במרכז רגשותיה של הדוברת מול חשבון שהיא עושה עם עצמה ברמת הקבלה העצמית במרחב ובעולם האהבה שלה. היא חלשה, והדרכים שלפניה נסגרות אחת אחת. מבקשת לעטוף עצמה בטלית (מטפורית) ולחוש חזקה כמו גבר שמסתובב כנסיך ברחובות כשהוא עטוי טלית. היא יודעת שהאיש שאיתה נמצא שם בשבילה, מעניק לה כוחות ומגן עליה, אבל הידיעה הזו כשלעצמה אינה מספקת. היא זקוקה להפנמתה של הידיעה הזו. מבקשת את השגחתו הפרטית באנלוגיה להשגחה אלוהית. היא תסתפק אפילו בפחות מזה: שתהיה לה סוג של אשלייה, שהיא נאהבת על ידו ובעיקר ע"י עצמה – כְאִלּוּ שֶׁבֶּאֱמֶת הָיִיתִי מִי שֶׁדִּמִּיתִי"
העובדה שעמיר בניון שר את הטקסט הנשי בהתרגשות ובכוונה גדולה, מראה עד כמה נכנס לדמות שלה, מבין אותה ויכול לשמש בתפקיד הקשה שייעדה לו. המנגינה, הסלסול הגבוה, הקולות חוברים למעין תפילה דרמטית, המעידה כי השיר הזה בנפשו.
אַחַת אַחַת הֵן נִסְגָּרוֹת דְּרָכִים שֶׁהָיוּ בְּרוּרוֹת/ לִפְרָטֵי פְּרָטִים דִּמְיַנְתִּי אוֹתָן/כְּנִיסוֹת וִיצִיאוֹת נְעוּלוֹת/ וְכֻלָּם מְמַהֲרִים/ הַשֶּׁמֶשׁ שָׁקְעָה/ וַאֲנִי לֹא מַסְפִּיקָה לְהַגִּיעַ/ תָּמִיד הֵם מַתְחִילִים בִּלְעָדַי/ וַאֲנִי צְרִיכָה לְמַהֵר לִמְצֹא/ לְאָן הִגִּיעוּ/ כַּמָּה תֵּבוֹת נִבְלְעוּ לִי/ לְכַף חוֹבָה
אֲנִי זְקוּקָה לְטַלִּית שֶׁתָּגֵן עָלַי/ שֶׁתִּהְיֶה לִי בִּמְקוֹמְךָ/ שֶׁאוּכַל לְהִתְהַלֵּךְ/ כְּמוֹ נָסִיךְ בַּשְּׁכוּנָה/ אֲנִי צְרִיכָה שֶׁתֹּאהַב אוֹתִי/ יוֹתֵר מִתָּמִיד עַכְשָׁו/ שֶׁאֶרְאֶה אוֹתְךָ מִכָּל עֵבֶר/ וְכָךְ אוּכַל לְהִתְמוֹטֵט פְּנִימָה/ וְלָצוּף לָתֵת לְךָ לְהָבִיא אֵלַי אֶת הַפְּרִי/ אַל תַּשְׁאִיר אוֹתִי רֶגַע אֶחָד לְבַד
אַתָּה מְנַסֶּה אַךְ אֲנִי לוֹמֶדֶת לְאַט לְהַנִּיחַ/ לְהָנִיעַ רֶגֶל אַחַר רֶגֶל/ לְהָבִין שֶׁאַתָּה שָׁם שֶׁלֹּא תִּתֵּן לִי לִפֹּל/ סַפֵּר לִי מִי אֲנִי כָּל כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן אֲנִי מַמְתִּינָה לָדַעַת/ לִפְתֹּחַ אֶת הַצֶּדֶף/ אֲנִי שׁוֹכַחַת גַּם אֶת כָּל מַה שֶּׁיָּדַעְתִּי/ מַה שֶּׁהִתַּרְתָּ לִי לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ/ כְּאִלּוּ שֶׁבֶּאֱמֶת הָיִיתִי מִי שֶׁדִּמִּיתִי