קובי רכט מתרפק על נופי ילדות. האדיאליזציה הקונבנציונלית על רקע מציאות חדשה ("רעש לא קונבנציונלי", "צבע מטאלי"). הזמן הוא נתון, והוא אכזר. האתמול איננו. חורשת האקליפטוס נקברה באספלט. את הבית שליד הפרדס אפשר לראות רק בתמונות. רכט רואה העבר כמושלם, מתעלם מפגמיו. קוראים לזה נוסטלגיה. געגועים, ערגה ללא תנאי. תחושה שאוחזת רבים, שאינם מבינים מה קרה לעבר שלהם.
השיר בקצב מידטמפו מבליט את הבריטון המוכר של הזמר הותיק, העושה מאמץ לשיר את געגועיו. רכט שר בקול נכה רוח, בחספוס שיש בו תחושת שבר לב. העיבוד טוען את השיר במתח מסוים שלא ברור מה פשרו – כאילו חיפוש הבית הישן הוא אקט דרמטי. בלדת רוק סנטימנטלית שמנסה לומר משהו על הזמן ועל געגועים לעבר. אני מאמין לרכט – שזו תחושתו. האם זה שיר גדול? קלאסיקה? כאן אני יותר ספקן.
מן הוא המבחן לכל/ הלילה הוא גנב/ זמן בסוף יגיד הכל
גם אם נישן עליו/ ואני עוד ממשיך לחפש עקבות בחול
את הבית בו גדלתי/ רואים רק בתמונות
הפרדס מאחוריו/ מזמן בנו עליו
ואני עוד ממשיך לחפש עקבות בחול
פזמון
ואין זכר לאתמול/ ואין זכר לאתמול/ ואין זכר לאתמול או או או
איפה שתמיד טיפסנו/ נישאר רק עץ חולה
על חורשת האקליפטוס/ עכשיו מכבש עולה
ואני עוד ממשיך לחפש עקבות בחול
פזמון ואין זכר לאתמול…
ואני לא שומע-מה זה קרה לי/ כל הזמן רעש לא קונבנציונאלי
ואני לא רואה-כשאת מראה לי/ עכשיו השמיים בצבע מטאלי
פזמון ואין זכר לאתמול…
