רונה קינן ממשיכה במסע מוסיקלי חדש ועדכני מאז שחברה למוסיקאים תום דרום ותמיר מוסקט. "זמן לבן" לוקח לתוך מציאות של תל-אביב בחלום רע של "השרויים בעלטה". קינן הולכת עם הזמן לאחור טרם בנייתה של העיר. הזהב הלבן כמו מסמל את תל-אביב של מעלה – מוארת, נקיה וטהורה, אליה היא חותרת לחזור אפילו במחילות העכברים של רכבות מזמן אחר (הרכבת שהולכת ונבנית?), הפנייה היא לעיר של מעלה שתתעורר, לא זו של מטה, אלא זו שבדמיון, זו שנכחדה ואבדה, זו שעשויה פתיתי חלום, שמסומנת באמצעות הזהב הלבן. בשיר קיימת איזו דואליות בין המצוי לרצוי – בין הרצון למשהו טהור ובין התהום, אבל המציאות אומרת: "אין שום אבן שתהפוך ליהלום". אבדה התקווה לשינוי.
הנתיב המוסיקלי שרונה קינן נעה בו הוא משב רוח רענן בחיבור בין פופ לאלקטרוניקה. הצליל בשיר הזה עטוף באיזו אווירה של חלום בהקיץ המורכבת מביטים של קצב אפריקאי, קולות שמימיים, מתח סהרורי, ורק קולה הרך והבהיר הוא קול השפיות המנחם. מבחינתה – זה נשמע התנסות בשפה מוסיקלית חדשה, מאתגרת ומרתקת, תרצו – הכי אלטרנטיבה של הפופ הישראלי העכשווי.
זהב לבן יורד לאט עכשיו על כל הבניינים/ אני רואה את תל אביב שקופה כמעט כמו פנים
כמו יבשת נעלמת, חלום של מישהו אחר/ אני רואה ובלית ברירה אני צריכה להתעורר
מתוך אלפי דממות דקות אני מותחת שוב את הקו/ בין אלנבי לים, בין אור ניאון לאור כוכב
אבל אין שום דבר עצוב בעיר שטרם נבנתה/ רק נבעטה מתוך חלום של השרויים בעלטה
מתחתיי תהום, מעליי זהב לבן, פתיתי חלום
במחילות העכברים יש רכבות מזמן אחר/ שדוהרות לצליל תקתוק שעון ישן שמאחר
במין שכנוע ממכר, במין חובה, במין הרגל/ כאילו יש להן גידים ועצמות במקום ברזל
אני רוצה לדהור איתן, גם אם היעד כבר נכחד/ גם אם הכול טבע בחול, גם אם הכול מזמן אבד
אני רואה את תל אביב ברורה כמעט כמו חלום/ ואין שום אבן בנמצא שתהפוך ליהלום
מתחתיי תהום, מעליי זהב לבן, פתיתי חלום/ קומי, קומי,/ תל אביב של מעלה
מתחתיי תהום, מעליי זהב לבן, פתיתי חלום