בהתרפקות על האהבה, עובר הדובר משגרת היחסים מהעבר לעתיד – "אני רואה שם כבר את שנינו,/ יושבים מקומטים,/ כמעט מתים/ מאהבה". הביטוי "מתים מאהבה" בכפל המשמעות שלו מכיל את מהות היחסים בין השניים על כל מה שעבר עליהם. בהתגעגעות הזו אין רע. לא משברים, לא טראומות. אפילו השגרה נראית טוב ממרחק הזמן. העבר מתחבק עם ההווה והעתיד. ראיית היחסים מושלמת, מתעלמת מפגמים.
המוסיקה מעניקה לטקסט את שמחת הכמיהה לאהבה לרוחבה,אורכה ולעומקה. המגינה טעונה בתחושת געגועים שמערבת עצב ושמחה. השיר נפתח יפה בדרכו לדרכו לנתיב אמצעי, מתיידד עם האוזן בקלות מופלאה. רועי ואבא שמוליק נויפלד יודעים לכתוב מלודיות מופלאות ולהעניק להם עושר מוסיקלי משדרג. שירתו של רועי תחושתית ומתכוונת. אם מיינסטרים – אז הנויפלדים.
תגידי, מה נזכור, מה נזכור בסוף היום?/ דירה קטנה של חדר מפוצצת ברגעים/ האור בין הערביים שניתז מהחלון/ איך ברחנו לגליל כמו שני משוגעים
חסדים קטנים שנולדו מהשגרה/ קפה לא מתוחכם, ראש צונח על כתף/ ואני ביום שבת, שר עם הרדיו כמו משוגע/ את אוהבת לשמוע אותי ככה, מזייף
אני חזרתי להאמין, אני יודע/ וטוב לי, כל כך טוב לי, שאפשר להשתגע/ אז בואי נרוץ רחוק, נמצא איזו שלווה/ אני רואה שם כבר את שנינו,/ יושבים מקומטים,/ כמעט מתים/ מאהבה
תגידי, מה נזכור, מה נזכור בסוף היום?/ איך תפס אותנו גשם כשהיינו שיכורים/ הנשימות שלך שנכנסו לי לחלום/ השיר ההוא מפעם שרק שנינו מכירים
חסדים קטנים שנולדו מהשגרה/ המרפסת הפצועה שהבטחנו לשפץ/ היין זול מדי, ואני צוחק נורא/ את אוהבת לשמוע אותי ככה, מתפוצץ