איך מלחינים מיניאטורה שירית יפהפיה כזו, שנדמה כי אינה מבקשת לעצמה צלילים אלא מתעקשת להישאר כהוויתה. רוני סומק דמיין את דימונה כיפהפיה מולטית ששרועה על מגבת שיזוף במדבר. אין משהו שמטריד אותה, היא אינה משתנה, וגם אם משהו ישתנה בה (רכבת תחדור לתוכה כחוט שדרה) – לא תגיב.  אין לה שום דינמיקה, לא רגש ולא תנועה. דימונה לפי 4 השורות הקצרות נראית איזה ספינקס מונומנטלי. חיים רחמני – במסגרת פרויקט "מדרכות מפיקות חשמל" שלו (לחנים ל-11 שירים של רוני סומק בביצועים שונים) מאתגר עצמו במעין דיאלוג בינו ובין המשורר. הלחנים שהוא כותב מנסים לייצר את הסאבטקסט המוזיקלי לשירים. הבלוז רוק שמבצע שאנן סטריט לא הצליח לטעת בי את התחושה שהשאירה בי הפואטיקה של השיר. השורות החתוכות משבשות את הרצף שבו השיר מוגש. גם צלילי הרוק בלוז חוטאים לתחושה האדישות כבדה משהו שעוברת מהטקסט. גם החזרה על הבית אינה משרתת את התוצאה, הגם שהייא אקוויולנטית לנרטיב, שהרבה לא קורה בדימונה, והכל חוזר על עצמו. מילים פשוטות: המוסיקה לא הצליחה להפיח "פילינג" בטקסט. הבלוז הזה עקר. לא נוצר החיבור היצירתי האולטימטיבי. הייתי משאיר אותו יפהפה כפי שהוא על הניר באותיות דפוס שחורות על הנייר הלבן.

דימונה כיפהפיה מולטית
שרועה על מגבת השיזוף של המדבר
מה אכפת לה אם רכבת חודרת בה כחוט שדרה
ושהפסים  הם שריד מצלעות הברזל של חיה עתיקה