אנחנו במדור לשירים שהתנחלו בתודעה הקולקטיבית. גלי עטרי, הדודה של שי לי עטרי, שרה בזמנה את הדואט עם מני בגר (האלבום "קח אותי הביתה" – 1981) רחל שפירא כתבה שיר לשני זמרים, דיאלוג של אוהבים השופכים את צערם בשעת פרידה ברגעים של הכרה, שזה אכן קורה ויש להשלים עם המצב החדש. דו שיח שמוביל לחשיפה הדדית, שיש בה סיכום דרך ומודעות לפרידה הקשה.
הלחן הנוגה של ירוסלב יעקובוביץ' העניק לשיר הזה אורך חיים. שי לי עטרי שרה יפה, אבל אינה מציגה אינטרפרטציה אישית לעומת הביצוע המקורי של גלי עטרי. רועי נויפלד משדר עוצמה פנימית מאופקת בקולו המחוספס. מהגרסה המקורית זכור סולו הסקסופון של ירוסלב יעקובוביץ', שהעניק טאץ' ג'אזי יפה, שאינו קיים בעיבוד החדש, שמשאיר את הבמה לזמרים. התוצאה נעימה. לא מעבר.
בגלל העצב /בשעת פרידה / תדע, על מה שנתת / אני מודה.
בגלל עינייך, / צלצול של שמך / מפני שכבר דבק בי / דבר ממך.
ניסיתי / להיאחז בכנפך / ולא שיניתי / ולא שונה מעופך
לא לי, לא לי,/ שלווה נועדת / מעולמך, אהוב שלי/ אני נפרדת / סלח לי.
עד מה בך הייתי שמח / כל מה שאחזתי בורח / וכל מה שהייתי טורח / בחייך הייתי אורח.
נפרדת ממך והולכת / אינני, אינני שייכת / את פני לא תראני הופכת / את חלקי זו דרכי המושכת
נפשי היער,/ שלך העיר / כל זה ישן רק הצער / עודו צעיר.
ניסיתי / להיאחז בכנפך / ולא שיניתי / ולא שונה מעופך.
זו רק פרידה / אחת מאלף / זו לא חידה, אני עדה / חיי האלה / סלח לי.
עד מה בך הייתי שמח / (אתה רשאי לשכוח) / כל מה שאחזתי בורח / (את זאת אומר במקום שמך) / וכל מה שהייתי טורח / בחייך הייתי אורח.
נפרדת ממך והולכת / (מפני שבך פגשתי) / אינני, אינני שייכת / (וכבר דבק דבר ממך) / את פני לא תראני הופכת / (כך התרוששתי) / את חלקי זו דרכי המושכת/ הזמן ימציא לך שלווה.