לא מפסיקים להשוות את קובי מרימי לפרדי מרקיורי.  הדבר היחיד הדומה אצל שניהם הוא שפם. בכל מה שקשור למוסיקה – הדמיון פחות ממקרי בהחלט. זה לא הקול, לא המנעד. זו אינה הנוכחות הבימתית, בטח לא הכריזמה. מרימי משחק אותה אופראי. פרדי מרקיורי שר אופראי אבל לא כזמר אופרה. פרדי מרקיורי  הוא זמר ענק בזכות עצמו, מי  שסייע ללהקת קווין להפוך אימפריה. מרקורי היה קרוב לאופרה, ופעם אחת ב – 1987 ביצע את השיר "ברצלונה"  בדואט נהדר עם זמרת האופרה המהוללת מונסראט קאבאייה בליווי תזמורת מלאה.  המנעד הקולי של מרקיורי היה רחב בצורה יוצאת דופן והשתרע על ארבע אוקטבות. קאבאייה שהוציאה איתו אלבום,  נדהמה כששמעה את הטנור הגבוה שלו שנשמע כמו סופראנו נשי  ב-"It's Late". קול הדיבור שלו היה בריטון, אך את רוב שיריו הוא שר בטנור צלול. זה היה אחד הלהיטים הגדולים ביותר בקריירת הסולו של מרקיורי, הוא הוצג אחרי מותו באולימפיאדת של 1992, ולאחר מכן טיפס גבוה עד למקום השני בבריטניה. השיר שנכתב ע"י מרקורי בשיתוף מיק מורן, תואר כבית ספר לשילוב של פופ ואופרה. בעוד מרקורי מבטא את כל מילה בבהירות, קאבאייה התמקדה על הטון; השירה שלה באנגלית ובספרדית היתה הרבה יותר קשה להבנה.
הדואט הזה אולי יכול לשמש השראה לקובי מרימי. בסגנון השירה שלו הוא משתייך  לזמרי קרוס אובר צעירים שכלל אינם מגיעים לאולם הקונצרטים הקלאסי, אלא הולכים על קהל של שוחרי פופ ועם אלבומים מעורבים שיוצאים בדרך כלל בתזמון מדויק ערב חג המולד לצורך מתנות כריסמס. הדוגמא הבולטת בארה"ב הא זו של ג'וש גרובן. עשרה מיליון אמריקנים רכשו את אלבומיו. בן 37 וכששאלו אותו מה הוא רוצה להיות לכשיגדל, הוא אמר פאבארוטי, אבל עם נטיות פופיסטיות. ספרדית ואיטלקית הן שפות רגש, אבל במקרה של גרובן גם אנגלית מאומצת לצורך נוסחת שירת הרגש האופראית. גרובן הוא זמר ה- Classical crossover היינו – לא קלאסי אוריגינאלי, משהו בין ובין. המנעד שלו נע בין בריטון גבוה לטנור נמוך. לא חשוב אם זה פופ, קלאסי, גוספל. גרובן מאמץ רפרטואר רחב. משירי טלנובלות סוחטי דמעות דרך ביצוע ל"אולטימה נוטה", והוא מגיע עד המקהלה של התזמורת הסימפונית של לונדון, ואפילו ל"ליידסמית' בלק ממבזו", חבורת הזמר האפריקנית.
להקת הבנים Il Divo. חבורה של של זמרי אופרה צעירים עם סקס אפיל ענק, שחוברו יחדיו מארצות שונות, שמצליחים להלהיב גברות בנות שישים שמגיעות לבמה לקבל חתימות, להעניק פרחים ודגלונים. במראה החיצוני שלהם הם מזכירים יותר דוגמנים של ארמני. ההופעה שלהם היא האמא האבא הסבא והסבתא של המיינסטרים פופ אופרה. ארבעה חבר'ה עם קולות חבל"ז, מחויטים בחליפות, קורנים מבריאות ואושר, שרים את הלהיטים הכי קליטים בטונות של רגש, שרים בין השאר גרסה אופראית ל"לילות של משי לבן" של המודי בלוז באיטלקית, "קארוזו" Somewhere מ"סיפור הפרברים" וגם אופרה של ורדי.
קובי מרימי אינו מזכיר לחלוטין את פרדי מרקיורי – מכל בחינה, במנעד הקולי יש בו משהו מג'וש גרובן, אבל הכי הוא נשמע קובי מרימי.   הוא נמצא לגמרי בטריטוריה הזו של Classical crossover, בין פופ ואופרה, וכאן – יש לו עדיין מקום ללכת צעד או שניים קדימה, לא ככפיל של מרקיורי אלא כמרימי שמשדרג את עצמו – גם קולית וגם בימתית לרמת על, ואז הסיכוי שלו להגיע רחוק דרמטי.

פרדי מרקורי וקאבאייה מונסרט – "ברצלונה"

Queen – It's Late

קובי מרימי – Fuego