Lost & Found

ג'ון קייל ההופעה

זאפה ת"א
4.5/5

בטח שהיו ציפיות גבוהות מאמן רוק כמו ג'ון קייל. לא מהסוג של האם הוא שומר על איכויותיו, אלא בכל שקשור לסט ליסט. אני לא הולך למנות את השירים שלא הגיעו. אבל גם המעריץ שלא קיבל את מעט מבוקשו בסט ליסט, יסכים שהאיש לא עושה מאמץ גדול לעמוד בהן (בציפיות) ובכל זאת עומד בהן, אפילו מתעלה. נדמה לי שככה זה מאז Velvet Underground. גם בהופעה הקודמת שלו כאן ב-2005, קייל הדגים אנטי סטאריזם במיטבו, הלהיטים הגדולים יחכו.

תופס 2 עמדות: מצדה הימני של הבמה. עובר לגיטרה במרכז. מאחוריו: מייקל ג'רום בתופים, דסטין בוייר בגיטרה, שהיו איתו בהופעה הקודמת שלו Paris 1919. על הבס – ג'ואי מרמבה. קייל מחליף שירים כרוני מהופעה להופעה. הוא אינו נאמן לשום רפרטואר. לא את כל השירים הכרתי מיידית. היו חדשים שלא שמעתי. אבל למי שאוהב ג'ון קייל, זה לא יעורר בעיה. לא מחפשים אצלו להיטים. מקשיבים לשירים, לטון. למילים.

Tried to break India's back
But she broke the back of me
It was a painful sight

הערב נפתח ב"קפטין הוק". קייל, במכנסיים שלושת רבעי, בן 67, מצב פיזי וקולי מעולה. הוא מהזמרים שאינם מחניפים לקהל. לא ערב טוב ולא כמה אני אוהב להופיע אצלכם. גרסת Heartbreak Hotel של אלביס נשמעה עמומה ודיסטורשנית כאילו קייל התקנא בלורי אנדרסון בסינתוז הקול. Amsterdam הוא מהשירים שאם קייל לא שר, מוצדק לרשום לו מינוס. והוא שר.

She’s back from amsterdam
And I think the journey did her well
Her face has lost it’s touch
The tell tale signs of loneliness inside

הערב אינו סיכום של ארבעים שנוות קריירה מאז הסוטג'ס והוולווט אנדרגראונד. נדמה שקייל הוא במצב של אני לא חייב לשכנע או לרצות מישהו.

מעבר לשאלה מה הוא שר בערב הזה (בטח שהייתי מעדיף פלייליסט אטרקטיבי יותר) , על דבר אחד קשה להתווכח: קייל הוא זמר רב עוצמה כמו שהכרנו, לעיתים אף למעלה מזה. נשאר מפוצל, זיקית רב צבעונית, איש של הרבה פנים מסכות וסתירות, עדין אך בוטה, לירי ועם זאת רועש, קייל האקוסטי, קייל החשמלי הפאנקיסטי. הרוקנרוליסטי, בלוזי, קייל של פופ רומנטי. הרמוניות נוגות ודיסטורשנים רועשים.
בלתי צפוי, דרמטי, אלגנטי, קצת טירופי, קודר. מעל לאלה, קייל גם בגיל הזה, אינו נותן לשנים  לפגוע לו בסקרנות וברעב, ושהוא נשאר אמן של מופע חי.
וככה צריכים לשמוע אותו, בלי מילה אחת של חנופה, בלי שילחץ יד בשורה הראשונה. אותי ההופעה של קייל השאירה בתחושה של משהו שהוא מעבר לנוסטלגיה, של משהו שאומר שהרוק הטוב, הקלאסי, הייחודי – חי, קיים, נושם ובועט.
אין שום סימן שהוא הולך לפרוש. מצד שני הא אינו מתגעגע לשום דבר מסוים בעברו. גם לא לוולווט אנדגראונד. לא אמן נוסטלגי. שומר על קול בהיר וחזק הכריזמה שמוקרנת ממנו במצב מעולה, כלומר מעבר לכל פטפוט עם קהל. תן לאיש לעמוד ולשיר. זה מספיק.

מבחר שירים: Catain Hook, Heartbreak Hotel, Hey Ray, Look Horizon, Sold Motel, Things, Whaddya Mean By That, Catastrofuk, Sentimental, Dirty-Ass Rock n Roll, Satellite Walk, Jumbo In The Modern World.

קטעים מההופעה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן