התהדרות ב"חזרה לשורשים" איכשהו תמיד מעוררת בי חשד. צריך להיות משהו עמוק-אמיתי במיוחד כדי להתחבר למקורות של אבות אבותיך, שלא יישמע כגחמה טרנדית או כקריצה ל"מוסיקת עולם".
דודו טסה טוען כי הייתה לו הארה של ממש בגילוי מחדש של המוסיקה ששמע בבית הוריו, למעשה המוסיקה העיראקית עליה גדלה אמו, שכול כולה של האחים אל כוויתי – שהם אשכרה אבות-אבותיו. דאוד הוא שם סבו, שנפטר שלושה חודשים לפני שדודו טסה נולד, ודודו נקרא על שמו. האחים אל כוויתי נחשבו לגדולי המוזיקה העיראקית. הם הקימו את תזמורת רשות השידור של בגדד, שיתפו פעולה עם עבד אל וואהב ועם אום כולתום ונחשבים בין מגדירי השיר העיראקי המודרני. 
בדברים שכתבתי לרגל הסינגל ו'ן יא גַלֻבּ אמרתי: אני שומע את דודו טסה ונזכר, כי ערבית היא השפה הרשמית השנייה בארצנו, אבל תראו לי נער ונערה עבריים שיודעים ערבית על בוריה. לכן, אני מסיר את הכובע בהתרגשות למשמע כל ניסיון של ישראלי להזליף מעט תרבות ערבית הקשורה למוצאו, גם אם מדובר בקירוב המוסיקה באמצעים מערביים – בתנאי שלא יהיו ממוסחרים, ואפ דייט במאולץ.
טסה יצא ל"מסע השורשים" דרך המוסיקה, גילה וחשף גם באמצעות הנגנים שעבדו איתו, אלתר יחד מקאמים בכינור. מתברר – כמה מדהים – שדרך השירים הכיר את סבו, כפי שלא הכיר מעולם, קרב אליו. השיר שהקדים את הפרויקט היה פוג אל נאחל, שיר על אהבה נכזבת. דודו הופתע כמה השיר רלוונטי, וכמה טבעי להעניק לו פרשנות עכשווית. השיר הוקלט לראשונה לפני עשר שנים. במהלך השנים, כאשר דודו כבר נמצא בעיצומה של קריירה, הוא אסף למעלה ממאה שירים שנכתבו ע"י סאלח ודאוד.
מה משך אותו למוסיקה הזו? טסה גדל על מוסיקה מערבית. המוסיקה הזו על המבנים המיוחדים שלה, על הטקסטים מלאי הפאתוס, הייתה זרה לאוזנו, אבל זה קרה: בתהליך ארוך וממושך הצליח לרדת למהותה, ולדבריו, אף לגלות את החידוש שבמוסיקה של האחים כדי לצאת איתה לדרכו שלו ולהוסיף לה את הנדבכים המודרניים שלו.
אלבום של שירי אהבה, בדרך כלל – אהבה בלתי מוגשמת. קחו את שיר האהבה הנוגה ו'ן יא גַלֻבּ – מלודי להפליא – מהפיוז'נים היפים ששמעתי בחיבור בין מזרח ומערב. והנה הכל כמעט קיים כאן – המילים שכל כך מזכירות את הטקסטים של שירי האהבה הספרדיים הטראגיים, (התרגום היפה של דפנה דורי) "סמאעי לאמי" הוא קטע אינסטרומנטלי מודרני המשלב את צליל החשמלית עם העיטור של התזמורת הערבית שנפתח במילותיו של סאלח אל כוויתי על המוסיקה כאמנות, ואיזה פלא אנחנו מקבלים משני העולמות בלי שאף אחד מהם יפסיד.
טסה שילב בקטעים אחדים את שירתם של דאוד אל כוויתי ושל פאיזה רושדי מהקלטות ישנות מאוד כדי להוסיף טעם אותנטי, מבלי לוותר כמובן על מגע עכשווי כמו התוספת הקצבית + צליל החצוצרה ל"ויאללה עג'בני ג'מלאכ".
מלהיב הדואט בינו ובין ברי סחרוף ב"לה ת'ריב עני ותרוח" – שהוא תמצית של שילוב בין מוסיקה מזרחית לרוק (בתרגום: "לידך ליבי צוהל/ וכשאנך כולי אבל/ חוס עלי ואל תעזבני, תמיד לצידך השאירני)
וגם הפתעה מסעירה: יהודית רביץ שרה "וין ראיח ויין" בערבית ובמבטא (בתרגום: "לאן אתה הולך לאן נעלמו הבטחותיך/ יום ולילה עיני בוכות עליך"). לא תחקרתי את שורשיה של רביץ, אבל לפי שירתה – היא עלתה על התדר של דודו.
מה שמחזיר אותי לפרויקט: הוא אותנטי. ברור שהבעייתיות נוצרת בעטיה של הכוונה להיות אותנטי – כלומר לשלב גם את הישן, מצב, שיוצר מידה של היעדר קוהרנטיות, אבל גם ככה – טסה הצליח להקים גשר אל המוסיקה של אבותיו, וזהו גשר שחוצים עם תחושה שהוא יציב.