אם יש מוסיקה עממית אמוציונאלית שמגיעה ממקומות כל כך עמוקים, שהיא מייצרת ריגושים כבר בהקשבה בודדת, זוהי מוסיקת הפאדו הפורטוגזית.
האוסף הזה, אין שום בעיה להגיד – הוא אוסף של ריגושים. פסטיבל הזמר הפורטוגזי בסגנון הפאדו. ואיזה פסטיבל.
פאדו בפורטוגזית= גורל. הפאדו נחשב לבלוז של פורטוגל, למעשה מוסיקת העם (פולק) התחושתית של העם הפורטוגזי. צליליו קיימים לפחות מאז 1829. באותם ימים התרבות הפורטוגזית התבססה על מוסיקה אפריקאית ומוסיקה של אוכלוסיות מעורבות, בעיקר ברזילאיות, פועלים מהמעמד הנמוך שהתרכזו באזורים הדרומיים של ליסבון. הריקודים שלהם שנקראו fofa ו – lundum – שהתבססו על שירים ששפתם עממית נחותה – היוו את בסיס ההשפעה להתפתחות הפאדו fado מצד אחד.  הפאדו ניזון  גם מהספרות והשירה של התרבות הפורטוגזית, על השיר המרובע – quatrains ועל מסורת הבלדה modhina, שנחשבה מוזיקה מזככת. הקלטת פאדו קיימת כבר מ-1910, אבל התפתחות משמעותית הייתה במהלך שנות העשרים והשלושים. אז נולדה Coimbra Fado הקוימברה.

הפאדו הוא שירת הערגה, ה – saudade. זמרי הפאדו מלווים עצמם בשתי גיטרות – קלאסית ופורטוגזית.
עמליה רודריגז Amalia Rodrigues שנפטרה ב-1999 שנכללת באוסף, היא ללא ספק הגברת הראשונה. הביצוע ל"אלפמה" מ-1977 מגיע ממקומות שלא יתוארו במילים. תהומות הערגה. תקשיבו לטונים של אנה מורה (Anna Moura) למריצה (Mariza) המופלאה המסלסלת בטון נדיר את תחושותיה, כריסטינה ברנקו (Cristina Branco) בקול הזמיר הנדיר המזכיר את תרזה סלגיירו ממדרדאוס – קול דק, צלול וחודר שמתרגם תחושות כסייסמוגרף רגשי. הטונים מביעים עצב, אבל זו אינה מלנכוליה קודרת. לא פאטאלית. אלא אינטימיות יפה. דולצ'ה פונטס (Dulce Pontes) המופלאה ששרה Fadi-Mae בקול שחודר מתחת לעור. ללא ספק – ממשיכתה של עמליה רודריגז. קמנה (Camane) הזמר בעל טון מלנכולי יפהפה. אלדינה דורטה (Aldina Daurte) מלהיבה בשיר קצבי Princesa Prometida. הקול העמוק המסתורי והנוגה של מנואל דה אלמיידה (Manuel De Almeida) ובהמשך גם איבון ריביירו ב"דונה פורטונה", מיזיה ששרה "קנסאו דו מאר" המוכר בטונים שאינם מן העולם הזה. רק אחרי ששומעים מיקבץ כזה, בעיקר מהזמרות, מבינים איזו תרבות מוסיקלית אותנטית ועמוקה צמחה מהפאדו.

בתמונות מלמעלה למטה:  אנה מורה, כריסטינה ברנקו, דולצ'ה פונטס, מריצה, מיסיה