לפי ההודעה לתקשורת, ריף כהן "פרצה לחיינו". לפי שני האלבומים שהוציאה, הייתי מסייג. ריף נמצאת כאן, גם מנסה לראשונה עברית, אבל אומנותית ומנטלית – היא בצרפת. היא שרה על סמטאות מרקש, והפגישה בינה ובינו אמורה להתרחש לא ליד גדות הירקון, אלא ליד גשר אביניון ובקצה מגדל האייפל.
לפי 8 השירים באלבומה השני, ריף כהן עדיין מתלבטת בהגדרת זהות. היא שרה בצרפתית מתורגמת לעברית, עברית מתורגמת לצרפתית בעזרת אימה פטריסיה אורי כהן, והיא עובדת על תבלון הפופ הצרפתי שלה באוריינטליות ים תיכונית.
ריף כהן מוכשרת, היא ורסטילית, היא אמביציוזית, אבל בגדול, גם אחרי האלבום הססגוני הזה – קשה לי לומר שהיא "פרצה לחיי". לא שאני שם מחסום בפניה, אבל השירים, חלקם טובים, עוברים לידי, לא תמיד מחלחלים.
את "קו כף" – שיר אווירה אפלולי הייחודי ביותר באלבום – על המוסיקה שלה כקו כף ידה, ריף שרה בעברית שמערפלת את הבנת הנשמע. "מרקש" (מוסיקה: סטפן סבן) הוא ניסיון להאיר את האלבום בשיר חאפלות עממי מרקיד. Que Du Bonheur – "רק אושר" ממשיך את אווירת ההילולה בטקסט סתמי ("רק אושר ורק אהבה מעתה ועד עולם") בניחוחות אתניים ים תיכוניים, ב"שנינו" Bous Deux, על ההבטחה ששניהם יפגשו, המוגש בפתיחה אווירה אלקטרונית ארוכה, ריף מארחת לדואט את הכוריאוגרף אוהד נהרין. גם אם זה פעלול שיווקי, תרומתו מיוחדת, אקזוטית. "חוצב האבנים" Je Casse De La Caillasse, על סבלו של בן ה-10 העובד בעבודת פרך – אינו קוהרנטי לאלבום הזה. "תעזוב" – על חוסר הסיכוי שבאהבתם – המושר בעברית, הוא אוונגרד מיוחד, שיר שאומר: "אין השתקפות, אין גוונים, אין צללים/ אין גבולות אין גבולות / לאהבה שלי".
יש מומנטים יפים בחדש של ריף כהן. אומנותית, היא מנסה שתי תעודות זהות, נמצאת כאן ושם, אבל אינה מצליחה להכות שורש עם אלבום שחלקיו מתחברים לשלם אולטימטיבי עקיב ולכיד.
Helas, Kav Kaf, Marrakech, Que Du Bonheur, Nous Deux, Je Casse De La Caillasse, Transition, Taazov
וידיאו: מרקש
