עיון ביקורת

תגידו שאילן וירצברג לא זמר גדול, תגידו שהמוסיקה שלו נשמעת נאיבית משהו, שככה ניגנו גיטרות בשבעים ובשמונים, אבל אלה בדיוק הדברים שעושים את הדיסק הזה למיוחד ואותנטי כמו שרק אילן וירצברג, ההוא מ"הבציר הטוב" - יכול.
לוירצברג לעולם לא יקראו "מלך הבלוז המקומי" ואם יש מודל לאנטי סטאר זה הוא, אבל הוא מלך בלוז מקומי בלי כתר. יש לו הבלוז במובן של ביאוסים קטנים מהחיים, שאלות מצוקה קיומיות על רקע חילופי הזמן ההווה והמחר, על הטוב ועל הרע – האם זה רק עניין של השקפה, ועל הדרך לגן עדן אולי לגיהנום.

הדיסק עוסק בהרהורים לעיתים נוגים על מה שמטריד אותך בלילה ארוך של נדודי שינה. על עייפות מיחסים ("עייפתי לחפש בתוך עיניים סימנים של הכרה) ויש לו בלוז בצליל של הגיטרות שאומר יותר מאלף מילים מחורזות. צלילים שמכניסים לפינה החשוכה שלו, צלילים פריכים, מגיעים מאצבעות מיומנות, מאוזניים מאומנות. לפעמים, הוא מזכיר לי את גרי מור. וירצברג בנוסף למחשבות האלה, רוצה להעביר את התחושה, והוא עדין מהיחידים שממשיך רוק מסורתי שמנסה להעביר תחושה שמתחילה במיתרי הגרון ועוברת לאצבעות הפורטות.

 ודווקא הטון הדק הזה של קולו הוא שמחבר אותו הכי יפה לתחושות האלו. החשמלי בלוזי נאחז גם בקולו הבתולי. ההרמוניה הנשית של טל וייס מתחברת אף היא ומקנה צליל שמיימי משהו לפרויקט. וירצברג לקח טקסט של נורית גלרון, שמתבוננת בחיים מנקודת זמן שבה הקשר בין בני זוג הופך "מובן מאליו", היא רוצה יותר ממנו אבל מתברר שגם לאושר יש קצה. בגרסת הרוק מיד-טמפו זה אחד השירים היפים בדיסק, המשך לשיתוף הפעולה המתמשך בין וירצברג לגלרון. ועוד משהו שהפך אצלו כמעט למסורת בהלחנה– המשוררת יונה וולך. השיר נקרא "בעוד שעתיים", דואט עם טל וייס – שיר על מתיחות שאוכלת ביחסים בינו-בינה, וזה סלואו רוק טעון מתח בקווים המלודיים המוכרים של וירצברג. מחוייך יותר, בקצב מהיר יותר – "שעת הרגיעה" על ניסיון להירגע בהליכה לים, וכאן הטקסט מעט סתמי, אבל כייפי כזה.
אני מאוד אוהב את הצד הבלוזי של וירצברג – בשני השירים המסיימים "בדרך" (סלואו נוגה, מלודי להפליא) וגם "בלוז קוסמי" – על מאווייו של הבנאדם שרצה להיות סופר או משורר גם פול מקרטני וגם ג'ימי הנדריקס, הזמן אמנם עבר, אבל המשחק הזה עוד לא תם. אפשר עוד להגשים את המשימות. זה מה שמשאיר אותך לכתוב, לשיר, לנגן. . טקסט על גבול הפשטני, אבל בבלוז לא דורשים הרבה. העיקר שהגיטרות יבבבו. פתיחה בלוזית ארוכה – קול צרדרד, כאילו שר לסקיצה. ודווקא החיספוס הזה עושה את הביצוע הזה אותנטי. הגיטרות נשמעות כאן לא ג'ימי הנדריקס אבל גרי מור ברמה אמוציונאלית גבוהה. זה לא דיסק שמבקשים לארוז למתנה. זה דיסק שלוקחים אותו וכדי לשמוע לבד בבית, כדי לתפוס ראש עם בלוזיסט עברי שעדיין חולם להיות הנדריקס, אבל הוא כבר כמעט גרי מור.

דירוג:

לרכישה:

שלח כתבה לסלולרי     שלח כתבה לחבר