עיון ביקורת

כשאני מאזין למשולש הדיסקים הזה, אנחנו בדצמבר, חודש  הפסטיגלים והפסטיבלים לילדים, עם ישראל על הוריו וילדיו יוצא לספוג מנות של בידור צעקני ממוסחר באצטדיונים ובהיכלים, ואין לי אלא לשאול בנוסח השאלה התיירותית הנודעת: ואת מוצארט ובאך הם כבר שמעו? ומה הם יודעים על בטהובן?  אני מקשיב לסונטה לפסנתר ק.545 הנקראת כאן "למתחילים" ונזכר בבנותי שלמדו פסנתר בצורה מסודרת. לימוד פסנתר כשלעצמו יכול להיות סוג של כפיה של הורים שחולמים כי צומח להם גאון בבית. ומה לעשות שגאוני מוסיקה יש מתי מעט. אלא שחינוך מוסיקה אינו מתחיל בכפייה של שיעורי פסנתר או כלי אחר – אלא במתן אפשרות לילד והילדה לשמוע. הנאה ממוסיקה – מתחילה בהקשבה.

אני יותר מאשר מפקפק בחינוך יעיל ונכון למוסיקה בפסטיבלים בחנוכה. צריך להתחיל מבסיס איכותי. גם "השפן הקטן" אינו אידיאל.

 יפה עשו בהליקון כשהוציאו את הסדרה הקלאסית הזו. אין כאן יומרות מנופחות. להקשיב ל"מוסיקת לילה זעירה" פרק א', סימפוניה מס. 40 פרק א' של וולפאנג אמדאוס מוצארט, או לסימפוניה מס. 6  ה"פסטורלית", קונצ'רטו מס. 2 לפסנתר פרק ג' של לודוויג ואן בטהובן, טוקטה לאורגן ו"פרלוד מס 1 מ"הפסנתר המשווה' ליוהאן סבסטיאן באך – זה כמו ללמוד את הא'-ב' של המוסיקה הקלאסית, סוג של שפה.

ההקשבה כשלעצמה היא מתן אפשרות להיכרות עם חומרים שלא בטוח שהורים רבים מכירים או מודעים להם. יכול להיות שהקטעים הנבחרים ישמעו לכל מי שמתמצא במוסיקה קלאסית – נדושים עד באנאליים  (כמו סימפוניה מס.5 כמו גם "לאליז" לבטהובן) אבל לא לשכוח שילדים צריכים להתחיל במשהו.

גם אני הייתי ילד ונער וכששמעתי לראשונה את "אלווירה מדיגן" (קונצ'רטו לפסנתר מס 21, פרק ב' של מוצארט) הייתי מאוהב. במוסיקה קלאסית – לא חל לעולם חוק ההתיישנות. והביצוע שמופיע כאן של ראדו לופו עם ה"אינגליש צ'מבר אורקסטרא" ממשיך להפעים. "טוקטה" לאורגן של באך – בביצוע סיימון פרסטון,  היא נגיעה מצמררת באל-זמני. או הקונצ'רו לצ'מבלו  מס 5 (טרבור פינוק) – המועדן והאצילי. וכן, גם "סונטה לפסנתר" של בטהובן, כי האיכות שנבחרה מתוך המבחר של "פיליפס", "דקה" "דוייטשה גרמופון" היא פסגת הביצועים, ומבחינה זו גם הנדוש ביותר הוא עדיין פסגת המוסיקה לילדים ולמבוגרים כאחד. ואגב, מבוגרים: למתחילים א' זה ממש יופי של משולש דיסקים.

דירוג:

שלח כתבה לסלולרי     שלח כתבה לחבר